The Beatles Live at the Hollywood Bowl

ארבע וחצי כוכבים מתוך חמש

באוגוסט 1964 הקליטה חברת קפיטול את הופעתם של הביטלס ב-Hollywood Bowl בתקווה להוציא אותה על אלבום. ג’ורג’ מרטין, שסלד מחוסר השליטה שיש בהופעות, התנגד והביטלס הצטרפו אליו. בתקווה שמשהו ישתנה ביחסם להקלטה חיה, הקליטו קפיטול שתי הופעות באותו המקום באוגוסט 1965, אבל גם אז התנגדו מרטין וחברי הלהקה להוצאה של ההקלטה.

בשנת 1977, אחרי שהתגלו חומרים איכותיים יותר של ההקלטות, החליטו בקפיטול להוציא את האלבום. חברי הביטלס לא היו נלהבים וכך גם מרטין, אך כשהבין מרטין שההקלטות יצאו בין אם יהיה שותף או לא, החליט לקחת את הפרוייקט לידיו כדי לקבל כמה שיותר שליטה על התוצר הסופי. יחד עם ג’ף אמריק, הטכנאי המיתולוגי של הביטלס, ישב מרטין וניסה להוציא מתוך הבלאגן משהו ייצוגי.

התוצר הסופי כלל ערבוביית קטעים מתוך 3 ההופעות, שנערכו כך שהמאזין יחווה אותם כהופעה אחת כשהקטעים מתחברים על ידי צרחות הקהל. איכות ההקלטה היתה נמוכה מאוד, הסאונד היה המום ורעש הקהל מחריש אוזניים ועדיין התוצאה היתה נהדרת. למרות שהאלבום הגיע למקומות הראשון והשני במצעדי המכירות באנגליה ובארה”ב, ברוב המדינות הוא לא הודפס בהוצאה מקומית ואם כבר יצא, זה היה רק בקלטות. כשהעבירו את הקטלוג של הביטלס לדיסקים אף אחד לא טרח אפילו להעביר אותו.

עכשיו, יש שיאמרו – כשנגמרו כל שאר החומרים להוציא – ישב ג’יילס מרטין, בנו של ג’ורג’ מרטין (ואדם שכל מעריץ ביטלס מקנא בו עד לעמקי נשמתו) ועבד כרגיל על השבחת הקטלוג הביטלסי. לפתע, כבכישוף, התגלו (שוב) חומרים איכותיים יותר. תוסיפו לזה את העובדה שהאמצעים הדיגיטליים המודרניים מאפשרים את שיפור הסאונד, הנמכת צווחות הקהל והגברת כלי הנגינה והשירה, והנה מוצר חדש שניתן להוציא בתזמון מושלם ליציאת הסרט התעודי של רון האוורד על תקופת ההופעות של הביטלס – ” Eight Days A Week”.

<iframe width="640" height="360" src="https://www.youtube.com/embed/A8Zrgr33Os4?feature=oembed" frameborder="0" allowfullscreen></iframe>

אבל אל תתנו לציניות הקלה לבלבל אתכם. זה אלבום נפלא.

הדבר הראשון והאחרון שתשמעו בהוצאה המחודשת של “The Beatles Live at the Hollywood Bowl” הוא את צריחות הקהל. רעש הרקע הזה לא יפסיק לאורך כל הדיסק והרושם שהוא יוצר הוא עצום. אנחנו יודעים שההופעות של הביטלס לוו בצרחות אדירות של מעריצים, אבל האזנה לאלבום של כ-45 דקות שאת כולו מלוות צרחות מחרישות אזניים נותנת תחושה חווייתית מסויימת על איך ההופעות האלה נשמעו, וזה מטורף ללא ספק. הקהל לא שמע את הביטלס, והביטלס לא שמעו את עצמם (באחד מרגעי הקישור פול שואל “אתם שומעים אותי?”  וקשה לדעת אם הוא מדבר אל הקהל או אל חברי הלהקה.)

כשמתרגלים לרעש הצרחות הבלתי פוסק אפשר גם להתייחס למוסיקה, וזו מרשימה ביותר, במיוחד אם תזכרו שעל הבמה לא היו מוניטורים והלהקה לא שמעה את עצמה. למרות המגבלות הטכניות והטירוף שמסביב, הביצועים, כולל ההרמוניות הקוליות, מדוייקים ומלאי אנרגיה. וגם כשהם מזייפים או מפספסים תו (כמו שאמור להיות בהופעות חיות אמיתיות, או לפחות אמור היה להיות לפני שהחלו לתקן את ההקלטות שלהן) הם מזכירים עד כמה ארבעת חברי הלהקה תפקדו באופן מדהים כיחידה אחת. כל אחד מחברי הביטלס נמצא בשיא כוחו כפרפורמר וההקלטה מצליחה להעביר את האנרגיה האדירה של ההופעה. הסאונד של הגרסה החדשה הוא בהחלט שיפור לעומת המקור. כמו ברימסטרים שעברו האלבומים, המרוויחים הגדולים של העבודה על ההקלטות הם רינגו והבס של פול, שנשמעים נפלא מתמיד. שירים מאוחרים יותר, שהיום אנו יודעים שביטאו מצוקה תחת עול הביטלמניה, כמו “Help”, נשמעים נואשים במיוחד על רקע הרעש הבלתי פוסק.

הנה 4 שירים מהאלבום החדש – שלושת הראשונים מההופעה של 1964 – השניים הראשונים מבוצעים על ידי פול, השלישי על ידי ג’ורג’.

Things we said today

Long Tall Sally

Roll Over Beethoven

וזה השיר שפותח את האלבום. הוא מההופעה ב1965 ומושר על ידי ג’ון –

Twist and Shout

<figure id="attachment_303" style="width: 640px" class="wp-caption aligncenter"><figcaption class="wp-caption-text">הביטלס בהוליווד בול 1964</figcaption></figure>

 

אז אם הכל נהדר ונפלא, למה רק 4.5 כוכבים ולא 5?

אולי אני קטנוני, אבל אני לא מבין את ההוצאה החדשה. כשמרטין האב ערך את האלבום, הוא בחר את 13 ההקלטות הייצוגיות ביותר מתוך שני סט ליסטים של 12 שירים (זה הסט ליסט של 1964, זה הסט ליסט של שתי ההופעות ב-1965) (3 שירים חוזרים בשני הסט ליסטים). מרטין הבן שמר על 13 הקטעים המקוריים ובדיסק החדש הוסיף בנפרד (כשהם לא ערוכים יחד עם האלבום מ1977 אלא מופיעים כבונוסים) ארבעה קטעים חדשים.

אני לא מצליח להבין, אם ישבתם וניקיתם והשבחתם את הסאונד, למה לא להוציא