איך ניגשים לכתוב על האלבום הנפלא ביותר שאני מכיר?

בגרסת המונו שלו, סרג’נט פפר הוא יצירת המוסיקה המושלמת ביותר ששמעתי. ועכשיו כשהאלבום חוגג 50 שנים לצאתו, אני מוצא את עצמי מתלבט איך לכתוב ומה לכתוב. הביטלס והאלבום הזה הם אובססיה, אני מודע לזה, וכפי שאנשים אובססיביים יודעים, כשזה מגיע למושא האובססיה האיזון מתערער והדברים קצת יוצאים משליטה.

אולי הסיפור הבא ימחיש מה קורה לי כשמדובר בביטלס –

ב-1 באפריל השנה התפרסם כי מארז מיוחד של האלבום עתיד לצאת לציון חגיגות היובל. לאחרונה נמצא, כך נכתב, מיקס ראשוני של האלבום שסרג’נט פפר היה אמור להיות (אדבר על זה בפוסט הבא). תוך כך נמצאו 3 שירים חדשים של לנון ומקרטני, אחד חדש של הריסון, אחד חדש של רינגו ומיקסים חדשים לשירים אחרים. קראתי, שפשפתי את העיניים והתחלתי לרחף באוויר. מיד צלצלתי לאשתי. זה נשמע חשוד מאוד, היא אמרה. איך יכול להיות שפתאום נמצאו השירים?, שאתה עם כל הספרים שקראת ומתעדים כל שנייה בחיי הביטלס, עם כל הקלטה ומיקס שאי פעם הוקלטו, לא ידעת על קיומן של הקלטות כאלה? שהכל חיכה בנוחות לחגיגות 50 השנה?

את לא מבינה, הסברתי וציטטתי מהכתוב – זה נשמר בעליית גג, הביטלס לא זכרו את קיומם. היא המשיכה להיות סקפטית ואני המשכתי לצטט בביטחון את הכתבה – אפילו מארק לואיסון (האיש שיודע על הביטלס יותר מחברי הלהקה) אמר שיוסיף פרטים על זה לחלק השני של הביוגרפיה שהוא כותב עליהם.

המשכתי לרחף עוד כעשר דקות עד שגיליתי שזו היתה מתיחה לאחד באפריל. איך יכול להיות שנפלתי במה שהיה כל כך שקוף? חבר כתב לי בפרטי – אתה כמו הדוד המביך שגילה עכשיו את האינטרנט. אבל זה מה שקורה כשאתה מאוהב בביטלס כל כך. הרצון שלך להאמין בחלומות גדול מהמציאות ומהעובדות.

זו דרכי לומר לכם שגם בחגיגת היובל לסרג’נט פפר אני לא מתכנן לשמור על איפוק ואיזון. היא תהיה ארוכה ותכלול כמה חלקים. היא גם תכיל פירוט רב, יש יאמרו מדי.

הערה קטנה לפני שנתחיל – כל כך הרבה ספרים נכתבו על הביטלס. כל כך הרבה ראיונות נתנו חברי הלהקה. כל כך הרבה סיפורים. לכל סיפור בד”כ לפחות 2 גרסאות, לרוב הן סותרות אחת את השנייה. בחרתי לספר את הסיפור כפי שאני בונה אותו משלל המקורות שאני מכיר. בטח שמעתם סיפורים אחרים או שאתם משוכנעים שזה לא היה ככה. יכול להיות. מי יודע מה היה באמת. אתם מוזמנים לכתוב בתגובות כל פרט שנראה לכם חשוב, או סותר או מוסיף.

וזהו. חבר אחר אמר לי שאני חייב להפסיק להתנצל בפוסטים שלי על הביטלס ומקרטני. אז אני מתנצל על ההתנצלויות. לא יהיו יותר כאלה. מקווה שתמצאו עניין במה שעתיד לבוא.

הדרך לפפר

כפי שכבר ציינתי בפוסט הקודם, מקרטני מצא את עצמו בשנת 1966 כשהוא מתעניין מאוד בתחום האוונגרד באופן כללי, ובתחום המוסיקלי באופן מיוחד. הוא התמקצע במשחק עם לופים של הקלטות וביצירת רעשים שונים ומשונים. לנון העיר פעם בהומור שיום אחד מקרטני יוציא אלבום סולו בשם “פול מקרטני הולך רחוק מדי”. את רוח הנסיוניות הזו הביא איתו לאולפן והדביק בה את חבריו. רצה הגורל וטכנאי ההקלטות הרגיל של הביטלס, נורמן סמית, לא היה זמין יותר. הוא הפך להיות מנהל אולפן EMI באייבי רואד כשג’ורג’ מרטין פרש מניהול האולפנים והקים חברה עצמאית. במקומו הגיע הטכנאי ג’ף אמריק ששינה לחלוטין את הדרך שהביטלס נשמעו. הבס והתופים שלהם הוקלטו לגמרי אחרת מאותו הרגע, השימוש באפקטים היה שונה וההענות לדרישות והפתיחות לנסות הכל שינו את חוקי המשחק.

מגובים בטכנאי סאונד חדש, במפיק שרק מחכה לראות כיצד יאתגרו אותו ובתשוקה לנסות דברים חדשים, החלו הביטלס להקליט את “ריבולבר”. האלבום הוקלט ומוקסס במשך 37 ימים (שהתפזרו בין אפריל ליוני 1966). זמן האולפן לא הוגבל, דבר שלא קרה עד לאותו רגע בהיסטוריה של המוסיקה הפופולרית. על כל אחד מ16 השירים שהוקלטו (14 בתקליט ועוד סינגל) עבדו בממוצע הביטלס 18 שעות (כשזה נע בין 10 שעות על She said she said ל33 שעות על Got to get you into my life).

הגישה באלבום היתה שונה מכל מה שקדם לו, כשהדגש היה על כך שהכל אפשרי. השימוש שלהם באולפן הלך והפך מורכב יותר ואפשר להגיע לשיאי סאונד שהשאירו את כל מי ששמע את האלבום בזמן אמת בפה פעור. על אף התחרות שהלכה וגברה עם כל שנה שעברה, ועל אף כל המוסיקה המצויינת שנוצרה סביבם באנגליה ומעבר לאוקינוס, האלבום הזה זהר כיהלום מעל כל מה שיצא באותה שנה. הם הרגישו טוב עם עצמם ובצדק. אבל אז חזרו למציאות של הביטלמניה.

“זהו, נגמר. אני כבר לא ביטל יותר”

יומיים אחרי שסיימו הביטלס את הקלטות “ריבולבר”, הם יצאו לעוד תקופת הופעות. הופעות בהן לא יכלו לשחזר את המוסיקה והצלילים שבאלבומם החדש והמורכב. הופעות בהן נדמה היה שאף אחד לא מקשיב או מתעניין במוסיקה שנוגנה. הופעות בהן הביטלס לא התאמצו וניגנו רע כי לא הרגישו שיש טעם להתאמץ.

אבל הפעם היה נראה שהכל יוצא משליטה אפילו יותר מבעבר. ביפן נערכו מולם הפגנות גדולות. הם הופיעו בבודקאן, היכל אמנות לחימה שעד לאותו רגע לא הופיעה בו להקת מוסיקה מערבית. אנשים רבים ראו בכך חוסר כבוד למסורת וההופעה גרמה לבלאגן גדול.

<iframe width="640" height="360" src="https://www.youtube.com/embed/XPTEZlIZNYE?feature=oembed" frameborder="0" allowfullscreen></iframe>

כשביקרו במאנילה סרבו לוותר על יום המנוחה שלהם כדי ללכת לארוע הקבלה הרשמי שערכה לכבודם אשת השליט, אימלדה מרכוס. היא נעלבה והביטלס נאלצו לברוח מהמדינה כשמולם הפגנות רבות וכעס גדול על שפגעו בשלטון.

בקטע הבא הם מספרים על הביקור:

<iframe width="640" height="480" src="https://www.youtube.com/embed/agWfhTyoDqo?feature=oembed" frameborder="0" allowfullscreen></iframe>

אבל השיא היה בארצות הברית. לפני שיצאו לסיבוב ההופעות התראיין לנון לתקשורת ואמר שהביטלס פופולריים יותר מישו. זה עורר מהומת עולם בארה”ב. הפגנות בהן שרפו אלבומי ביטלס הפכו לשיגרה. כל שדר רדיו מקומי שרצה ליצור לעצמו שם הלהיט את הרוחות. אנשי דת משיחיים חברו לחברי KKK ואיימו על הלהקה ועל חיי לנון (מאוחר יותר הוא אמר שהרגיש כאילו מצויירת לו מטרה על החזה). בכל מקום בו הופיעו היו הפגנות ומהומות.

<iframe width="640" height="480" src="https://www.youtube.com/embed/7asH72eh0WI?feature=oembed" frameborder="0" allowfullscreen></iframe>

מכירות הכרטיסים להופעה באצטדיון שיאה, שרק שנה לפני כן סימן את שיא ההצלחה של הביטלס כשהפך למקום בו התקיימה ההופעה מול הקהל הגדול ביותר בהיסטוריה, לא הביאו לתפוסה מלאה, כש11 אלף מתוך 55 אלף מושביו נותרו ריקים. העיתונות חגגה על חוסר ההצלחה של הביטלס למלא את האיצטדיון.

הביטלס, שכמה שנים קודם לכן הופיעו שעות על גבי שעות בהמבורג, גרמניה, החלו לנגן מהר יותר ויותר, הופכים את ההופעות בנות חצי השעה שלהן לקצרות אף יותר.

אי אפשר היה להמשיך ככה. חברי הלהקה הסכימו שההופעות חייבות להיפסק. אפילו פול, שאהב את ההופעות והיה בעל הקושי הגדול ביותר לוותר על המפגש עם הקהל האוהד, הבין שאין ברירה.

ב29 באוגוסט, 1966, הביטלס הופיעו בסאן פרנסיסקו במה שהפכה להיות ההופעה (בתשלום) האחרונה שלהם. אתם יכולים להאזין פה להופעה. תוכלו להיווכח שאין בה שום חגיגיות.

<iframe width="640" height="360" src="https://www.youtube.com/embed/wuyaB0f3rVE?feature=oembed" frameborder="0" allowfullscreen></iframe>

שום הודעה לא יצאה לעיתונות ואף אחד מחוץ למעגל של חברי הלהקה לא ידע על ההחלטה להפסיק את ההופעות.

טוני בארו, היחצן של הביטלס, מספר שכשג’ורג’ השתקע בכסא המטוס שלקח אותם בחזרה לאנגליה, הוא עצם את עיניו, חייך ואמר – “זהו, נגמר. אני כבר לא ביטל יותר”.

הפסקה

ההחלטה להפסיק את ההופעות אולי נפלה תוך כדי הסיבוב בארה”ב, אבל הסימנים, כאמור, היו שם הרבה לפני. זה מה שאמר ג’ון לנון לכתב הטיימס כבר בתחילת יולי 1966-

We sort of half hope for the Downfall – a nice Downfall. We’ve been Beatles as best we’ll ever be. Those four jolly lads. But we’re not those people anymore. We’ve got to find something else to do. Paul says it’s like leaving school and finding a job. It’s just like school, really, because you have the group to lean on, and then suddenly you find you’re on your own. What we’ve got to do is find something we can put the same energy into as we did into being Beatles

מי שמע אי פעם על להקה שלא מופיעה כדי לקדם את האלבומים שלה? התשובה באותה תקופה היא אף אחד. הריסון צדק, גם אם ההצהרה שלו היתה רק הסדק הקטן שהתחיל את המפולת. זו היתה הפעם הראשונה שלחברי הביטלס לא היה דד ליין מוגדר. לא היה סיבוב הופעות מוגדר. העתיד היה מעורפל ללא שום תוכנית באופק. מה עושים? תלוי מי.

<img class="alignleft size-medium wp-image-461" src="http://discographomania.com/wp/wp-content/uploads/2017/05/lennon.png.size_.xxlarge.letterbox-300x201.png" alt="" width="300" height="201" srcset="http:/