להורדת קובץ שמע לחצו כאן

ברוכים הבאים. כיף להיות בישראל. באתי לשדר בבחירות (ולהצביע), מקווה שלא אצטרך לחזור לכך שוב בקרוב… אבל ההזדמנות לערוך השבוע את השיעור כאן, בלוד, ולא במנהטן, היא מרגשת. אנחנו נמצאים באולם סמוך לבית משפחת שנרב, המשפחה של רינה שנרב הי"ד שנרצחה בפיגוע. הערב ימלאו שלושים לפיגוע.

לשאלותיכם: השיעור השבועי במנהטן יתחדש אחרי החגים, בימי שלישי בערב.

נתחיל. נדבר על שלוש נקודות ברשותכם, אחת מפרשת השבוע שלנו כי תבוא, אחת מהפרשה שבה ישבו כאן שבעה על רינה ואחת מהסליחות של חודש אלול. במוצאי שבת גם האשכנזים יתחילו לומר סליחות. כל שלוש הנקודות האלה קשורות מאוד לאלול, כי הפרשות של החודש הזה מלאות בתכנים אלוליים. נתחיל.

1. "שאינך כפוי טובה"

איך נכנסים לארץ? בואו נקרא יחד את כל התיאור בפרשה:

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.

וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.

וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.

וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ.

וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב.

וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה.

וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ.

וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים.

וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ.

וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ. 

מה קורה כאן? חז"ל קוראים לזה: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". האדם מתחיל בתיאור החלקים המגונים, הרעים, השחורים יותר, ומסיים בשבח, בהתקדמות, בהגעה עד היום לארץ ישראל. אבל למה בכלל צריך לדבר? זה בניגוד ליצר הטבעי שלנו. אדם שתל והשקה וזרע והמתין וטיפח, ובסוף צומח סוף סוף פרי ראשון, ביכורים. האינסטינקט הוא לאכול אותו מייד, הרי עבדנו כל כך קשה. אז זהו, שהתורה פועלת נגד האינסטינקט הזה: קח את הפרי הראשון, תעלה לירושלים בחגיגיות ותתחיל לדבר ולפרט את כל ההיסטוריה שלנו, בגלל תאנה קטנה שהבאת. רש"י מסביר את הסיפור בשלוש מילים שהן השקפת עולם של ממש:

רש"י: ואמרת אליו (אל הכהן) – שאינך כפוי טובה.

לא לשים לב להקשר היסטורי זה כפיות טובה. לא לשים לב לעבר, להווה ולעתיד זה כפיות טובה. זוהי קריאה לשים לב לכל מה שעברנו ולחסד הרב בחיינו.

הדברים מתחברים אולי לתחושות שלכם פה, בלוד, אחרי הרצח של רינה. יש שיחה מרתקת של הרב דובי זינגר, ראש ישיבת מקור חיים, שנאמרה שלושה ימים אחרי החטיפה של גלעד, אייל ונפתלי, שלושת הנערים. גלעד ונפלתי למדו במקור חיים, והרב זינגר כינס את הנערים לשיחה, שמייד נקרא. אולי יהיה בכך תיקון לסדרה שמשודרת כרגע על הנערים ועושה עוול להם ולנו. נתחיל:

"שרנו עכשיו ביחד כמה שירים. 'אין שום ייאוש בעולם כלל', 'הכול הבל הבלים', 'ואנחנו לא נדע מה נעשה', 'וזוכר חסדי אבות', 'יש עניין שיתהפך הכול לטובה'. הסתירה בין הניגונים הללו היא עצמה ביטוי למה שעובר עלינו. האם אין ייאוש או שהכול יתהפך לטובה? האם בגלל אבות יושיע בנים או שהכול הבל הבלים? המרכז הוא שאנחנו פשוט לא נדע. עד יום חמישי שעבר, יום החטיפה, היה עולם אחד, ומיום שישי בבוקר אנחנו נמצאים בעולם אחר לגמרי. כל אחד יכול לחשוב מה עבר עליו בשבוע הזה, מתי הוא שמע, מה היה בשבת, מה היה ביום ראשון. לי זה מרגיש כאילו עברו כמה חודשים השבוע.

אתמול בערב נסעתי לשיעור קבוע שיש לי ברמת השרון עם קבוצה של אנשים שאינם דומים לקהילת הישיבה. הם לא נתנו לי ללמד את מה שהכנתי מראש, אלא ביקשו ממני להסביר להם איך זה שהחבר'ה פה רוקדים. הם היו בטוחים, במידה לא קטנה של צדק, שלמישהו הסתובב הראש. שכולם באים לחזק אותנו אבל החבר'ה פה מטושטשים.

ובאמת, אנחנו רוקדים ושמחים אבל מרגישים בפנים בדיוק הפוך. איך זה ייתכן? ובכן, לאדם אין רק לב אחד. יש מקום בלב להרבה הרגשות שונות. הדבר הטבעי ביותר הוא לעצור את החיים. להגיד שעד שמתברר מה קרה איתם, לטוב או למוטב, איננו יכולים להמשיך לחיות. כי מי שמחייך עכשיו ושר עכשיו, בעצם לא אוהב אותם, לא אכפת לו מהם. זו המחשבה הטבעית. אז איך זה שאנחנו עושים דברים כאלו? איך זה שאנחנו רוקדים?

נראה לי שחלק מההסבר, בכל סיפור וסיפור, הוא השאלה מאיפה מתחילים לספר והיכן מסיימים. כל אחד שיבקשו ממנו לספר על עצמו יתחיל בנקודה אחרת, וכל נקודה תספר סיפור שונה לגמרי. מי שמתחיל את הסיפור שלו מהשנה האחרונה מספר על דבר מסוים, מי שמתחיל את הסיפור שלו מהלידה מספר אחרת לגמרי, ומי שיבחר להתחיל את הסיפור בלידה של ההורים שלו כבר ייתן משמעות שלישית. גם הסיום של הסיפור יכול לשנות את המשמעות, בכל נקודה שבה יבחרו לקבוע אותו.

אמרתי לקהל ברמת השרון שהילדים שגדלים כאן אצלנו בישיבה מרגישים חלק מתהליך הרבה יותר ארוך. זה בגלל עצם העובדה שהם לומדים רוב היום עם אנשים שחיו מזמן, לפני אלפי ומאות שנים, ומעצם העובדה שבכל בוקר הם חושבים כבר על הנכדים שלהם בברכת התורה ('אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו'). בטרמפיאדה הזו, שהפכה להיות מקום של כאב ושל תקווה, עברו גם אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, ממש כאן בדרך האבות. אנחנו יושבים במקום שבו קדושי כפר עציון נפלו. אנחנו נמצאים ליד הקבר של רחל אמנו, שאותה אנחנו מזכירים כשקשה לנו. הסיפור שלנו יותר רחב.

מי שהסיפור שלו יותר רחב, יש לו אמנם גם יותר כאבים, אלו שעברו על כל הדורות, אבל הוא גם יודע שהסיפור לא מסתיים היום. זה נותן כוח ותקווה לדעת שיש עוד המשך, שהסיפור יותר גדול. זה נותן את האפשרות לשרוד. אנחנו יכולים להסתכל על הסיפור במבט יותר עמוק, ולגלות פתאום בתוך כל הצרות את מי ש 'זוכר חסדי אבות'.

מישהו אמר פעם שהגאונות של היהודים קשורה להיותם מספרי סיפורים. אנחנו חיים בסרט ארוך, שההתחלה שלו מתחילה הרחק מאחור, והמבנה של הסיפור הזה הוא 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח', וזה נמצא עמוק בתוכנו. כל מי שעבר את השבוע בישיבה ראה שהגיעו לכאן הרבה אנשים מכל מיני סוגים. אח"מים, תקשורת, בוגרים ועוד ועוד. הם אמרו שהם באו לחזק, אבל בעצם הם באו לכאן כדי להיות חלק מהסיפור. כשיש סיפור, אדם רוצה להיות חלק ממנו. כיוון שהסיפור הזה הוא לא רק שלנו ולא רק פרטי, הוא התפשט במהירות עצומה לכלל ישראל שבכל העולם. שלושה נערים הפכו פתאום מאנשים פרטיים לחלק מכל עם ישראל. זה אומר משהו גם על כל אחד מאיתנו, כמה אנחנו חלק מעם ישראל. בהתחלה התנגדתי שהתקשורת תיכנס לישיבה כי היא מפריעה לנו, אבל אז הבנתי שבאמת באמת הסיפור הוא לא רק שלנו, הוא של עם ישראל כולו. החיילים שמחפשים, המתפללים, שולחי העוגות, המתקשרים – כולם חלק מהסיפור הגדול הזה. כולנו חלק מדבר כזה חי. האדם הפרטי חי את החיים שלו מהלידה עד המוות, אבל אדם שהוא חלק מישראל מתחיל מ'בראשית' ויסיים אי אז בקץ הימים. אנחנו לא הזמנו את המצב הזה, היינו שמחים לחזור ליום חמישי שעבר. היינו מוותרים על כל הביקורים ועל כל המתנות וכל תשומת הלב שקיבלנו – אבל לא שואלים אותנו. מה שהתברר הוא שעם ישראל הוא לב אחד פועם שניתן להרגיש אותו, והדבר הזה עצמו נותן לנו כוח לזעוק ולהתחנן. גם לעולם יש לב, ועכשיו הלב של עם ישראל מנסה להזיז את הלב של העולם. אנחנו מנסים להזיז משהו, לכל הכיוונים. לכן אנחנו עצובים ובוכים, מתחננים, רוקדים, אומרים תהילים, שמחים .אנחנו רוצים להגיד לו שהבנו את המסר, שנהיה ענווים יותר, רכים יותר. אבל לא שואלים אותנו. אנחנו מקבלים מה שנותנים לנו. ואחרי שהבנו שאנחנו חלק מסיפור גדול, ואחרי שהבנו שאנחנו מקבלים ממנו את הכול, את הטוב ואת הרע, ושבכל מקרה נקבל, אז אנחנו שואלים: מה אכפת לך לתת לנו את הטוב?".

עד כאן הרב דובי זינגר. לראות את הסיפור הגדול. "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". "שאינך כפוי טובה". קטונתי להגיד מה מנחם ומה לא מנחם, אבל חז"ל מכוונים אותנו כאן לראות שהדברים האלה מובילים אותנו גם בסוף ל"ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך". זה הפסוק האחרון בתיאור הבאת הביכורים. אם תאמץ כזו השקפת עולם – היא גם תוביל ליותר שמחה.

2. שופטים ויועצים

נתחיל ברמת הפשט. בשבוע שבו ישבו פה שבעה, פרשת השבוע הייתה פרשת שופטים: שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך, כך מתחילה הפרשה. יש פה דרישה למערכת משפטית טובה. להקים גם בתי משפט וגם משטרה שאנחנו מעריכים אותם וסומכים עליהם. כבר במדבר ראינו את האצלת הסמכויות, ממשה רבנו כלפי מטה, וגם כשנכנסים לארץ ישראל צריך אכיפת חוק. זה היה אחד הנושאים ה"לוהטים" ביותר גם במערכת הבחירות שלנו כעת בישראל, מעמד מערכת המשפט, אקטיביזם משפטי, שחיתות בתוך מערכת המשטרה והמשפט עצמה, ההערכה כלפי בית המשפט שנמצאת בירידה – וכמובן המעמד של משפט התורה, של ההלכה. זה הרובד הבסיסי של הפסוק, חברה לא יכולה לתפקד בלי מערכת משפטית. אבל לאורך אלפי שנים, פרשנינו לא מסתפקים בכך. כי ביום יום כל אחד מאיתנו לא יכול לקום ולתקן את מערכת המשפט. מה כן הפסוק הזה אומר לנו ברמה האישית?

אני לא יודעת מי הראשון שכתב זאת, הפרשן הקדום ביותר שאני מצאתי זה "שפתי כהן", המכונה הש"ך, רבי שבתאי כהן, מחבר פירוש מפורסם על השולחן ערוך, במאה ה-15-16. אשמח אם תפנו אותי לפרשנים מוקדמים יותר. בכל אופן, בואו ניקח פרשן מודרני יותר שמצטט את הרעיון העתיק הזה:

"שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך – בשערי הגוף (עיניים, אוזניים, אף, פה, ידיים, רגליים) שעל ידם מתקשר האדם עם העולם שמסביבו – עליו למנות שופט ושוטר שיפקחו על הנכנס והיוצא בשערים אלה, שיהיה על פי הוראות התורה.

"ועניין זה הוא הכנה לראש השנה, היינו שעל ידי העבודה של 'ש