להורדת קובץ שמע לחצו כאן

שלום לכולם. שמעתי השבוע משפט יפה: הלוואי שאתרגש לקראת ליל הסדר כמו שהתרגשתי לקראת המדגם…

פרשת השבוע היא פרשת מצורע. היא עוסקת בדיבור, בצרעת שמגיעה מלשון הרע, מדיבור שגוי. החג שלפנינו הוא חג הפסח. הוא עוסק בדיבור, בלשון הטוב, בדיבור הנכון והמתוקן. פה-סח. מטרתו לתקן את הדיבור. אנחנו נעסוק הערב יותר בליל הסדר ופחות בפרשה, שימו לב – בשבוע הבא אין שיעור, כלומר יש שיעור אבל בתאילנד. אני והמשפחה נהיה בעזרת השם בחב”ד-תאילנד, אם יש לכם מכרים שנמצאים בקוסמוי או בבנגקוק אתם מוזמנים להזמין אותם להרצאות שם. אבל כאן בירושלים אין שיעור, נשתדל לשדר שיעור מפעם. אנחנו נעבור הערב על מרכיבי ליל הסדר וננסה להיערך מראש, כדי שהאירוע לא “ינחת” עלינו בהפתעה, בלי הכנה. תראו מה הרב שמשון פינקוס אומר: “בחיצוניות איננו חשים בכך, אולם עלינו לדעת כי בליל הסדר כל יהודי נולד מחדש, ומקבל כוחות חדשים היוצאים מן הכוח אל הפועל במשך השנה הבאה אלינו לטובה”.

כלומר, זהו ראש השנה לחירות. גם אם לא מרגישים, מקבלים כוחות בתחום החירות. שימו לב: זה לא  “יום הזיכרון” ליציאת מצרים, זה הזמן לחוות שוב את יציאת מצרים. ליל הסדר עושה לנו סדר, יש בו 14 סימנים: קדש, ורחץ, כרפס, יחץ, מגיד, רחצה, מוציא מצה, מרור, כורך, שולחן עורך, צפון, ברך, הלל, נרצה. מתחילים:

1. קדש

בתחילת הערב אנחנו מקדשים את שיא החומריות. תרבות היין מעידה על חוסר שליטה, על התפרקות, ואנחנו מנסים לקדש ולעדן ולרסן את היצרים האלה לכיוון חיובי וקדוש.

ליל הסדר מתחיל בציווי – “קדש!”, כי פסח מגלה לנו את תפקידנו בעולם: לקדש. זה הייעוד שלנו, לקדש את החול, לקדש את העולם. רצונך להיות בן חורין? תקדש את המציאות. עבד זה מי שחי בתוך המציאות הקיימת, הוא רק עובד, שורד, מסתדר איכשהו, מעביר את הזמן (או כמו בביטוי המעצבן – שורף את הזמן)… בן חורין יודע שהוא בא לשנות, לפתח, לרומם, להעלות את המציאות למקום גבוה יותר וזה הציווי הראשון בליל הסדר.

2. ורחץ

כמה לכלוך וזוהמה צברנו מאז שעשינו “ורחץ” לפני שנה בליל הסדר… יש הרבה מה לנקות ולהסיר. בשלב הזה נוטלים ידיים בלי ברכה, כי עוד מעט נאכל ירק רטוב. שורש ההלכה הוא להתקדש ולהיטהר כשם שהכוהנים היו מתקדשים. מיד אחרי ורחץ מגיע השלב המשלים – כרפס.

3. כרפס

אוכלים ירק טבול במי מלח ומברכים עליו “בורא פרי האדמה”. זוהי בעצם טעימה קלה, שאחריה יש המתנה ארוכה עד שאוכלים שוב, הפסקה של לימוד ועיסוק בתורה ובסיפור יציאת מצרים, כשבעצם זו לא הפסקה – זה עיקר הערב.

יש פרשנים שרואים בכך שיעור: צריך לדעת להעריך גם דברים קטנים, פעוטים. הקב”ה דורש שבעולם של שפע ועושר נשים לב גם לביס קטן של כרפס. הרי ליל הסדר זה לילה של חינוך. אתה רוצה להיות בן חורין אמיתי? תדע להגיד תודה על כל הישג קטן ועל כל דבר קטן שאתה מקבל. אדם שלא יודע להעריך דברים קטנים לא ראוי לקבל גם דברים גדולים. שנלמד להעריך את הכרפסים שבחיינו ובעולמנו….

אבל יש פה גם שיעור נוסף: היחס שלנו לאוכל, כאנשים שרוצים לצאת לחירות. האם להיות רעב זה חירות? לא, אבל שליטת הרוח בגוף היא חירות. בן חורין מסוגל להתמקד במטרה, ולהמתין לסעודה גם כשהוא רעב. הכרפס שם כדי להראות שאנחנו לא כעבדים המתנפלים על האוכל. נריח את האוכל, אבל נבחר לעסוק בדברי תורה.

יש מחקר מפורסם ששמו “מבחן המרשמלו”, אבל אולי אפשר לדבר על “מבחן הכרפס”. הרב יוסף צבי רימון סיפר לי על נער שאמר לו שהוא מרגיש על הפנים. הוא רעב נורא כל הסדר, מרגיש דפוק, עלוב, גווע ברעב. אמר לו הרב רימון: אז לך למטבח לאכול. אף אחד לא יראה, תעשה לך צלחת עם קצת תפוחי אדמה ועוף ותאכל. הנער אמר: מה פתאום, לא ולא. שאל הרב: למה לא? לך תאכל, אני מציע לך לאכול. אמר הנער: אבל זה אסור! ענה לו הרב רימון: אה, אתה רוצה לאכול אבל לא אוכל בגלל ההלכה? אז אתה בן חורין! אתה לא משועבד ליצר, אתה מסוגל להמתין, לחכות לתהליכים מורכבים, יש לך סבלנות, התוכן והרוח גוברים על החומר והרעב. מזל טוב, אתה בן חורין. והנה מה שהרב רימון כותב בהגדה של פסח שהוציא: “צריך לדעת כיצד להיות בן חורין. אדם שמשוחרר מכל עול ועושה כל מה שהוא רק רוצה – איננו בן חורין. בן חורין הוא אדם שיכול לעשות כל מה שהוא רוצה, אבל עושה רק מה שנפשו הטהורה מורה לו לעשות. בן חורין הוא מי שיודע לשלוט על חירותו”.

4. יחץ

בוצעים את המצה האמצעית לשניים ואת החלק הקטן מניחים בין שתי המצות השלמות. את החלק הגדול מצפינים לאפיקומן.

הנה הסבר אחד: גם היחץ, השבר, הקושי, הוא חלק מהתהליך הגאולה. אנחנו מאמינים שלעתים צריך לשבור כדי להתקדם, כדי להגיע לקומות חדשות וגבוהות יותר. כבר בשעת היחץ, אנחנו מצפים לזמנים טובים יותר, כי אנחנו מצפינים חלק לאפיקומן. כלומר גם בשעת השבר, של לחם העוני, אנחנו מבינים שזה שלב לקראת החירות והגאולה.

ויש עוד הסברים: יש אומרים שבציעת המצה היא לזכר קריעת ים סוף. יש אומרים שכמו עני, אנחנו שומרים קצת בצד, שיהיה לנו גם אחר כך. מכל מקום, אנחנו פותחים את הערב ברגע ששובר את השלמות, את המצה העגולה או המרובעת, את המצה שטרחו כל כך לאפות אותה ולשמור עליה עד לרגע הזה. אולי אפשר לדמות זאת אפילו לשבירת הכוס בחתונה… רגע שבו זוכרים את השבר שבחיינו. מרגע זה נספר את כל הסיפור מעל מצה שבורה, חסרה, לא שלמה.

וכמובן, יש פה עוד מסר – הילדים הם שצריכים להביא את החתיכה החסרה. הדור הבא אחראי לתיקון מה שאנחנו לא הצלחנו. זה סוג של “תשמור על העולם, ילד”. יש לך תפקיד מכריע בהבאת הגאולה, לפעמים אנחנו עייפים מדיי ושוכחים את המטרה, אתם צריכים להזכיר לנו את הדרך, להעיר ולנער אותנו, להיות פעילים.

5. מגיד

זוהי המנה העיקרית: ההגדה, המגיד, הסיפור, הדיבור. זו מצווה מן התורה, לא סתם מילים בעלמא, אלא מצווה מפורשת – “והגדת לבנך”. לספר, להגיד, גם לעצמך. הרבי מלובביץ’ היה שואל את השאלות את עצמו, כשערך ליל סדר לבד (אחרי פטירת רעייתו, וכיוון שלא היו לו ילדים). המצווה היא לספר, לספר, לספר, וכל המרבה – הרי זה משובח. זה הלילה “לחפור”.

המתנה הכי גדולה לתת למישהו זה להיות חלק מסיפור, לקבל משמעות, הקשר, פשר, עומק, תוכן. אנחנו מוצפים באינפורמציה בלי סוף, אנחנו לא צריכים עוד מידע, רק סיפור. להרגיש חלק ממשהו.

אגב, ראיתי הערה נפלאה אצל הרב רימון: זו מצווה בכל יום להזכיר את יציאת מצרים, ואנחנו אכן מספרים זאת בתפילה, בברכת המזון, בהרבה הזדמנויות, רק בדרך כלל כסיפור מהעבר, ובליל הסדר – מספרים זאת כהווה וכעתיד, עם שאלות ותשובות, עם אוכל, עם מגמה להמשיך זאת לכל השנה, לצאת מעבדות לחירות בעצמנו.

בחלק מההגדות אפילו כתוב בשלב הזה: “הנני מוכן ומזומן לקיים המצווה לספר ביציאת מצרים”, לפני שמתחילים לספר. לפי הרמח”ל אירועים משמעותיים משאירים את חותמם על הזמן שבו התרחשו. מדי שנה אנחנו חוזרים בצורה מעגלית לאותו תאריך, כלומר מופיע שוב אותו שפע אלוקי שחולל את האירועים האלה. אנחנו לא עוסקים בהיסטוריה, אנחנו מתחברים להארה שמופיעה כעת. כוח החירות בעולם מתעורר, יש לנו כוח לחזור לעצמנו, לתקן את העולם, לעקור את הרשע מן העולם, למלא את השליחות המיוחדת שלנו. הנה ציטוט שמסביר זאת, איזה כוח הדיבור שלנו מקבל: “ולזה בכל שנה ושנה בעת הזאת הסיפור הזה מועיל לטהר דיבורו ולהוציאו מתחת הסטרא אחרא ולהביאו אל הקדושה כמו שהיה אז בצאתם ממצרים שנגאל הדיבור” (“מאור ושמש”)

זה לא רק שיצאנו מעבדות לחירות, זה שהחירות נולדה. החירות יצאה לחירות. ומה הדבר הראשון שעבד עושה? אנחנו לא נוכל לפרט את כל ה”מגיד” כרגע, רק נדבר על ההתחלה. איך מתחילים? ככה מתחילים עולי צפון אפריקה ותימן ועוד: “בבהילו יצאנו ממצרים” (בבהילות יצאנו ממצרים). הרי הכול קרה אז מהר מאוד, בחיפזון, בחצות הלילה. הלחם לא הספיק להחמיץ, ולכן אוכלים מצות עד היום.

פרשנים רבים כותבים על כך ומסבירים: כמה חשוב לא לפספס את הרגע. יכולנו הרי להחמיץ את הצ’אנס ההיסטורי ההוא, ולהישאר משועבדים. סיפור יציאת מצרים מלמד אותנו להיות עירניים וקשובים ל”חלון הזדמנויות” כזה שמופיע בחיינו.

השבוע קיבלתי דוגמה לסיפור כזה, הנה מייל שקיבלתי ממאשה ברודר: “שלום סיון, השבוע אנחנו מבקשים להקדיש את שיעורך לעילוי נשמת אפרים פישל, בן 98, ניצול שואה ששרד ועלה לפני שלוש וחצי שנים מאמריקה ונפטר לפני כשבועיים. זיידי שלנו חי חיים מלאים שקשה לתמצת. בכל הזדמנות טרח לספר כיצד שרד את השואה, ברח מהגטו, קפץ מחלון של בניין משטרה נאצי והקים משפחה לתפארת. תמצית סיפור העם היהודי עבר על זיידי שלנו, שראה את העולם בחורבנו וזכה לראות נינים רצים בחדווה ברחובות ארץ ישראל. את סבתי פגש בברגן בלזן, שם התחתנו. אחרי המלחמה עבר לאמריקה ושוב בעשר אצבעות הקים מפעל מיחזור וגידל משפחה לתפארת. בהתבוננות בחיים שלו התפעלתי כל פעם מחדש איך ברגעים הכי קריטיים בחייו הקב”ה שלף אותו מתהום הנשייה. מהמקומות השפלים והנמוכים ביותר אליהם האנושות יכלה להגיע, כשחרב מונחת על צווארו, הקב”ה הציל אותו פעם אחר פעם. היום בזכות חברה טובה הייתה לי תובנה חדשה. סיפרתי לחברה איך השם הציל אותו והיא העירה לי: נכון, אבל הוא קפץ. מהות היהודי היא לקפוץ לים סוף, לצאת ממצרים, אם תתחיל – את השאר השם כבר יעשה .זו גם הקפיצה שלו לפני שלוש שנים, כשהוא וסבתא עלו לארץ ישראל בגילם. מי ייתן והשם ייתן לכולנו אומץ לקפוץ, שיקרע לכולנו את הים, בגאולה פרטית ובגאולה כללית”.

ואיך מתחילים בעדות אשכנז? “הא לחמא עניא”. הרגע יצאנו מעבדות לחירות, מה זה אדם חופשי? שעכשיו הוא חושב על עצמו ודואג לעצמו? לא, הוא חושב על אחרים. זה כל כך יפה לראות איך שבפתיחת ההצהרה שלנו, “מגילת הזכויות” שלנו, מה שאנחנו עושים זה להכריז שכל רעב ונצרך יכול להצטרף. כי זו חירות אמיתית, לא לשים את עצמך במרכז.

התרגום של “הא לחמא עניא” הוא: זה לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים. כל מי שרעב יבוא ויאכל, כל מי שצריך יבוא ויפסח, יאכל את קורבן הפסח איתנו.

וכך מסביר הרב יוסף דב סולובייצ’יק: “עיקרה של החירות היא השותפות עם האחר. העבד – חושב רק על עצמו. ואילו אדם בן חורין גאה – חושב על האחרים ומשתתף עם האחרים. ליל הסדר מסמל את לידתה של קהילת החסד, קהילה שבה העבדים, שזה עתה נחלצו מן השעבוד, יצאו מבידודם והתמקדותם המטורפת בעצמם והצטרפו אל קהילת החסד”.

או בקיצור: רוצה להיות בן חורין? תפסיק לחשוב רק על עצמך. אפשר בליל הסדר ליישם זאת מייד, בשטיפת כלים, בהגשה לשולחן, בעזרה לפנות מנות, בטאטוא הפירורים…

והנה שוב הגיע מייל שלכם, בדיוק על הנקודה הזו: “שלום סיון, זו הדסה מפרויקט ‘שעה בשביל-ם’, שהקמתי לעילוי נשמת סבתא שלי ושמטרתו להפיג את בדידותם של הקשישים ככל הניתן. הפרויקט צובר תאוצה ואנחנו עובדים על שיבוץ המתנדבים בפועל. השבוע יחול יום השנה לפטירת סבתי, חנה אנט בת אסתר, ואשמח שהשיעור יוקדש לעילוי נשמתה. אודה לך גם אם תסבי את תשומת הלב בשיעור לנושא בדידות הקשישים בחג הפסח. ישנם קשישים לא מעטים שלקראת חג הפסח