גם ככה להציב גבול זה מהלך שמורכב לנו, בני האדם, ולהורים בפרט. אז במקום ציבורי ? כשכולם מסתכלים? מחשבות כמו: מה חושבים עליי? שיפסיקו להסתכל !!! ,איזו פדיחה ! בא לי להעלם/לברוח/להתפוצץ... הן מחשבות שצצות בין רגע. מוכר לכם?

רונה שיתפה על מקרה שקרה לה בסוּפר עם אריאל מילי וברי. מקרה שהתחיל נהדר ! רונה עשתה את כל ההכנות והאירגונים, והייתה במצב- רוח פיקס... גם הילדים היו מעורבים וחמודים. עד ! שהגיע הטנטרום ליד מדפיי השוקולדים שבסוּפר.

אז מה ההבדל בין הצבת גבול בבית, לבין הצבתו במקומות ציבוריים? למה הילדים מאתגרים אותנו במקומות ציבוריים? מה זה מפעיל אצלינו? מהם רעשיי הרקע, ואיך הם מפריעים לנו במטרה? האם יש דרכים למנוע את כל הבלאגן או לפחות לקבל כלים שנוכל לשלוף ברגע האמת כשהטריגר כבר לחוץ? (תוציאו פנקסים:) ,מה אנחנו מרגישים כשאנחנו רואים בעיית גבולות אצל אחרים במקומות ציבורים? שופטים אותם? מרחמים עליהם? מזדהים? מתערבים? מתאדים?

אם כל הנ"ל נוגע בכם, האזינו לפרק הזה כדי להרגיש שאינכם לבד :) וגם כדי לקבל כלים להתמודדות .

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של ⁠⁠⁠⁠⁠⁠הורים בגובה העיניים⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠לאינסטגרם