במשפחה שלנו, כך אומר לי המשורר והעורך והמבקר אלי הירש, לא רצו להתמסר
לאבל. כשאלי היה בן חמש, אורי, אחיו בן הארבע מת, אבל אז נולדו עוד ארבעה ילדים
והייתה אהבה גדולה בבית, ולא היו טקסים וזיכרונות. אחרי שנים, כש״נזכר״ – במירכאות,
כי אלי מעולם לא שכח – והחל לכתוב שירים על אורי, הזיכרונות הללו הרגיעו חלק מן
הכאב, הבהירו לו, כך הוא אומר, מי הוא. ואז הוא כתב גם ספר שלם על חברו הטוב דן
דאור, ועל חברים אחרים שמתו, ובמשך זמן רב הוא היה משוכנע שהוא משורר של מוות -  אבל גילה שהוא בעצם משורר של אהבה.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קורא הפעם עמית אולמן.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron
Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music:
Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠