אנחנו לא תמיד מצליחים להפריד בין התחושות שלנו לילדים של בני הזוג, לבין האהבה והקשר הזוגי בינינו. האנטי שיש לנו, הפגיעות הכעס, הדחייה, כל אילו מחלחלים גם לזוגיות בינינו. 

"אני לא אוהבת את הבן שלו, ומרגישה שלא מצליחה בגלל זה לאהוב אותו כמו פעם" היא סיפרה לי בכנות השבוע. 

או מישהי אחרת ששיתפה: "הבת שלו מניפולטיבית, מפונקת והוא לא רואה את זה. זה גורם לי להתרחק ממנו" 

ויש עוד סיטואציות שבהם אנחנו מרגישים (וזה לא מגדרי) שהיכולת שלנו לאהוב ולהיות בקירבה ובאינטימיות עם בני הזוג שלנו נפגעת בגלל התנהגות הילדים שלהם והתחושה השלילית שהם מעוררים בנו. 

סיבה נוספת לתחושת הריחוק שאנחנו מרגישים, והקושי לאהוב ולהביע חום לבני הזוג שלנו, זו גישת החינוך שלכם ודעתינו עליה: 

"הוא מרצה, לא שם גבולות, אני כועסת עליו לא עליהם, וזה מוריד לי ממנו, אני לא מעריכה אותו" 

השאלה איך מפרידים? האם צריך להפריד? האם אפשר בכלל? 

כי כן יכול להיות שיהיה לי יחס מסוים לא חיובי כלפי הילד שלך, ואני לא אצליח להשאיר אותו מחוץ לזוגיות, במיוחד עם הילד הזה פוגע בי. 

וכן, יכול להיות שיש בי אכזבה ממך על הבחירות החינוכיות שלך, וזה יכנס לקשר בינינו. 

בפרק הזה אנחנו נוגעים בעדינות במקומות האילו, ועוסקים בחיבור הזה שבין תחושותינו כלפי הילדים  והזוגיות שלנו: