אף אחד מאיתנו לא חושב שהוא גזען. המילה הזאת הפכה למילת עלבון ברורה ומוצהרת. אף אחד לא יצהיר על עצמו שהוא גזען או יביע בפומבי תמיכה בגזענות. ובכל זאת, הגזענות חיה ונושמת – ומעצבת את חייהם של רבים מאיתנו כאן במדינה.

מאז ומתמיד, גזענות הייתה חלק אינהרנטי מההוויה והחוויה היומית של כל ערבי פלסטיני שחי בישראל. את המשפטים: אתה לא נראה ערבי, מאיפה יש לך עברית כל כך טובה, ומה לך ולאומנות מודרנית, הכניסה היום היא רק לבעלי מנוי – כמעט כל ערבי שמע, יותר מפעם אחת. בעבודה, בלימודים או בכניסה למקום בילוי – גזענות נגד ערבים או פלסטינים הפכה לתופעה מוכרת באקלים החברתי של מדינת ישראל.

אבל בפרק הזה לא נעסוק בגזענות כלפי ערבים או פלסטינים דווקא. אלא נצלול לתוך חווית הגזענות בישראל, מתוך העיניים של שלושה ישראלים – יוסי צברי, שחקן, סטנדאפיסט ואמן ספוקן וורד, אורית טשומה, זמרת-יוצרת וראפרית ואפרת ירדאי, יו"ר אגודת יהודי אתיופיה – שצבע העור שלהם או חיתוך הדיבור שלהם פוגש יום יום את החברה הישראלית הלבנה. ודרכם ננסה לזהות את הקו המחבר בין החוויות השונות, ולחשוף במעט את הכוחות והמבנים החברתיים שמניעים את הגזענות ומשמרים אותה.