בן בתירא סובר שקרבן פסח שנשחט בכוונה לקרבן אחר (שלא לשמה) בבוקר יום ארבעה עשר – גם הוא פסול. רבי אלעזר, בשם רבי אושעיא, מסביר שבן בתירא רואה את הבוקר כזמן כשר להקרבת קרבן הפסח. אף על פי שהפסוק אומר "בין הערבים" שבדרך כלל מובנו כאחר הצהריים, רבי אושעיא מפרש זאת כ"בין שני ערבים," כלומר, כל היום כולו.

מובאות כמה קושיות על פירוש זה, בהתייחס לזמן הקרבת קרבן התמיד של אחר הצהריים, הקטורת והדלקת הנרות. בכל מקרה נטען שיש פסוק אחר שמורה כי יש לבצע את הפעולות הללו דווקא אחר הצהריים. אבל לאחר קושיות נוספות, פירושו של רבי אושעיא נדחה.

רבי יוחנן מציע הבנה חלופית לעמדת בן בתירא: אף על פי שאין לשחוט את קרבן הפסח בבוקר, זמן זה עדיין נחשב "זמנו" לצורך פסילת קרבן שנשחט שלא לשמה, מאחר שחלק מהיום מיועד לפסח, כל היום נושא השלכות לעניין הכוונה.

רבי אבהו מקשה על עמדה זו, וטוען שאם בעל חיים יוקדש בבוקר או קודם לכן לקרבן הפסח, הוא ייפסל באותו זמן, שכן אינו ראוי להקרבה כקרבן פסח או שלמים. פסילה זו תמנע את הקרבתו אחר הצהריים, שכן כבר נדחה לפרק זמן מסוים. רבי אבהו, אביי ורב פפא מציעים פתרונות אפשריים לקושיה זו.

רבי זירא מתייחס לשאלתו של רבי אבהו ושואל האם לדעת רבי יוחנן ניתן לדחות בעלי חיים מהקרבה – ולא רק לאחר שחיטתם. רבי אבהו משיב בחיוב ומוכיח זאת מפסק של רבי יוחנן, שממנו ניתן להסיק שלושה דינים בענייני דחיית קרבנות, וביניהם שגם בעלי חיים יכולים להידחות מן המזבח.

הגמרא ממשיכה עם אמירות נוספות של רבי יוחנן על קרבנות שנפסלו לגמרי, כגון אדם שפרש מן הדת או הפך לשוטה.

בן עזאי סובר שאפילו עולה שנשחטה שלא לשמה פסולה. רב הונא מנסה למצוא מקור לדעה זו בפסוק "עולה היא." לאחר שדבר זה נדחה, הם לומדים זאת מקל וחומר: מאחר שעולה חמורה יותר מחטאת, שכן היא נשרפת כולה, יש להחיל עליה כללים מחמירים יותר. גם הסבר זה נתקל בקושי, שכן לקרבן פסח ולחטאת יש חומרות ייחודיות שאינן קיימות בעולה.