המשנה מלמדת שכוונה שלא לשמה בקרבן חטאת או בקרבן פסח פוסלת את הקרבן אם הכוונה מתרחשת במהלך אחד מהעבודות המרכזיות: קבלת הדם, הולכתו למזבח, או זריקתו על המזבח. רבי שמעון חולק לגבי פעולת ההולכה, וטוען שהיא אינה חיונית, שכן ניתן לשחוט את הקרבן בסמוך למזבח, ובכך לבטל את הצורך בהולכה.

הגמרא מקשה על הרעיון שכוונה בזמן קבלת הדם יכולה לפסול את הקרבן, ומביאה ברייתא שנראה כי היא סותרת זאת. הפתרון הוא להבחין בין שני סוגי כוונות שגויות: פיגול (כוונה לאכול את הקרבן בזמן פסול) ולא לשמה (כוונה לקרבן מסוג אחר). הברייתא עוסקת בפיגול, בעוד שהמשנה עוסקת בלא לשמה. עם זאת, גם הבחנה זו מוטלת בספק על סמך ברייתא נוספת העוסקת בפיגול. הבעיה נפתרת בסופו של דבר על ידי הבחנה בין הפעולה שאליה מתייחסת המחשבה לבין הפעולה שבמהלכה מתרחשת המחשבה.

שאלה נוספת עולה לגבי קרבן החטאת שדמו מובא אל ההיכל ונזרק על המזבח הפנימי: האם דין פיגול חל גם על פעולת הכהן כאשר הוא טובל את אצבעו בדם כהכנה לזריקה?