דף נלווה

המשנה מונה דברים שאינם נעשים פיגול – כלומר, גם אם הקרבן נעשה פיגול עקב מחשבה פסולה בשעת העבודה, אכילת דברים אלו אינה מחייבת כרת. הסיבה לכך היא שפיגול חל רק על דברים שמותרים על ידי פעולה אחרת. לדוגמה, האימורים מותרים להקטיר על המזבח רק לאחר זריקת הדם.

פרטים שאינם נעשים פיגול כוללים את הקומץ, הקטורת, מנחות שנשרפות כליל, ואחרים. ישנם פרטים הנתונים למחלוקת תנאית, כגון הנסכים המובאים עם הקרבנות והשמן המשמש בטקס טהרת המצורע. ייתכן שהנסכים נחשבים כחלק אינטגרלי מהקרבן, ולכן נעשים פיגול כמו הקרבן עצמו, והשמן מותר רק לאחר מתן דם אשם, מה שמאפשר גם לו להיעשות פיגול.

לעומת זאת, המשנה מונה פרטים שכן נעשים פיגול, משום שהם מותרים על ידי פעולה מסוימת. בקרבנות מסוימים, כמו עולה, זריקת הדם מתירה את הקרבת הבשר על המזבח; באחרים, כמו חטאת, היא מתירה את אכילת הבשר לכהנים.

רבי שמעון סובר שפיגול חל רק בקרבנות הנקרבים על המזבח החיצון.

עולא מביא אמירה עמומה: הוא טוען שאם הקומץ נעשה פיגול אך בכל זאת נקרב על המזבח –הפיגול נפקע ממנו. הוא מוכיח זאת בכך שאם הקומץ לא נחשב כמוקרב כראוי, לא היה יכול לשמש כהקטרה שיגרום לכך שהאוכל שיירי המנחה יענשו בכרת.

הגמרא מבררת את כוונתו של עולא. בתחילה היא מציעה שמי שאוכל קומץ שנעשה פיגול אינו חייב כרת, אך הצעה זו נדחית שכן היא מופיעה במפורש במשנה. ההצעה השנייה היא שאף על פי שלכתחילה אין להניחו על המזבח, אם הונח – אין להסירו. גם זה נלמד ממשנה. ההצעה השלישית היא שאם הונח על המזבח ונפל – ניתן להחזירו. אך גם זה נלמד ממשנה, הקובעת שאין להחזירו.

לבסוף מסיקה הגמרא שעולt מתייחס למקרה שבו הקומץ נפל לאחר שהאש החלה לאוכלו. אף שעולt דן בכך במקום אחר, ההוראה כאן מדגישה שהעיקרון חל לא רק על אבר של בהמה שנשרף חלקית – שגם החלק שלא נשרף נחשב מחובר – אלא גם על קומץ, שאפילו אם רק חלק ממנו נשרף, כל החלק נחשב יחידה אחת וניתן להחזירו בשלמותו למזבח.

נאמר בשם רבי יוחנן שפיגול, נותר וטמא שנקרבו על המזבח, איסורם מתבטל. רב חסדא מקשה על קטגוריית הטמא, שכן המזבח אינו פועל כמקווה. רבי זירא משיב ומסייג את דברי רבי יוחנן למקרה שבו כבר החלה האש לאכול את הקרבן. רבי יצחק בר ביסנא מקשה מברייתא שמגדירה בשר קרבן כדבר שטומאתו אינה מתבטלת. קושיה זו נפתרת בשלושה אופנים – על ידי רבא, רב פפא ורבינא.

הברייתא האמורה מובאת בשלמותה. מובאות ארבע דרשות שונות להוכיח שהפסוק בויקרא ז:כ עוסק באדם טמא שאכל בשר קרבן, ואינו מתייחס לאדם טהור שאכל בשר קרבן טמא.

אחת מהשיטות קשה להבנה מבחינת אופן הדרשה. רב יצחק בר אבדימי זוכה לשבח על כך שהסביר אותה היטב, ומובאת הסברו.