אם קרבנות מאותו סוג נתערבו, המשנה פוסקת שהם מוקרבים "למי שהם שייכים." אולם בקרבנות שבהם נדרשת סמיכה, כיצד ניתן להקריב, הרי אי אפשר לסמוך על קרבן של אחר? רב יוסף מסביר שהמשנה מתייחסת לנשים שאינן חייבות בסמיכה. קרבנות של גברים לא יוקרבו, אלא ייצאו למרעה עד שייפסלו במום ויימכרו כדי להביא במקומם בעלי חיים חדשים למזבח.

אביי מקשה על כך מברייתא הדנה בקרבנות ציבור וקרבנות יחיד שנתערבו, הן לפני שחיטה והן לאחר שחיטה, והם מוקרבים. מאחר שקרבנות ציבור מובאים על ידי גברים, הברייתא חייבת להתייחס גם לקרבנות יחיד של גברים. רבא מתרץ את הקושיה על ידי פירוש מחודש של הברייתא, בהתבסס על קושי בקריאה הפשוטה שלה. הוא טוען שהיא מתייחסת רק למקרה שבו דם הקרבנות נתערב לאחר השחיטה, ואינה עוסקת כלל בערבוב קרבנות כשהבהמה חיה.

בברייתא שציטט אביי, רבי סובר שאם דמם של שני קרבנות נתערב בכוס אחת, הכהן יכול לשלב את זריקת הדם של שני הקרבנות, אך רק אם יש בכוס מספיק דם לכל קרבן. מקשים על רבי מברייתא שבה הוא מצטט את רבי אליעזר לגבי מי חטאת של פרה אדומה, שאין בהם שיעור מינימלי לזריקה. אם כן, כך היה צריך להיות גם לגבי הדם. ניתנות שתי תשובות: או שמי החטאת שונים מן הדם, או שזו אינה דעתו של רבי, אלא הוא רק ציטט את דעתו של רבי אליעזר.

רמי בר חמא שואל שתי שאלות בנוגע לבכור שנפסל במום. רבי יוסי בר זבידא משיב מהמשנה לגבי בכורות שנתערבו בקרבנות אחרים, אך תשובתו נדחית.

המשנה אומרת שרק חטאת ואשם אינם יכולים להתערב, שכן ההבדלים ביניהם ניכרים. אולם הגמרא מציעה שאולי ישנם גם אחרים. הצעות אלו נדחות.

אשם שהתערב עם שלמים – מוקרבים כחומרת שניהם. משמעות הדבר היא שניתן להביא פריטים מקודשים לידי פסול. רבי שמעון אינו רואה בכך בעיה, אך החכמים חולקים עליו. רבא מגביל את פסיקתו של רבי שמעון למצב בדיעבד, ואינו מתיר זאת לכתחילה.