"רַכּוֹת רַגְלֶיהָ, כִּי לְעוֹלָם אֵינֶנָּהּ נוֹגַעַת בַּקַּרְקַע,

“עוֹשָׂה אֶת דַּרְכָּהּ פּוֹסַעַת עַל רָאשֵׁי-הַגְּבָרִים בִּמְעוּפָה”.

ככה אנחנו אוהבים אותה, את האהבה – למעלה, למעלה בשמיים, מנשקת לנו את הראש בעדינות, לעולם לא בקרקע. אלא שבסוף, אנחנו צריכים לחיות עם האהבה כאן בעולם [ארכיפה! בואי, בואי]. התחלנו את המסע שלנו אל מהות האהבה דרך השירה, אבל בין הפואטיקה ובין המציאות כאן ועכשיו – תהום פעורה [ארכיפה! תפני לי את שולחן 3!].

עמרי ותומר עושים את המתבקש ביותר וניגשים לטקסט אלמותי שכולו נסוב סביב השאלה העתיקה: "מה זאת אהבה?". השתרענו על הכריות, מזגנו כוס יין, והצטרפנו אל אגאתון, אריסטופנס, סוקרטס ועוד חברים (כולל הופעת אורח מפתיעה, שלא נאמר אתנחתא קומית), אל אחד מהדיאלוגים היפים ביותר שנכתבו על ידי אפלטון [תעבירי לי פה סמרטוט, זהירות על החלילנית!].

סוקרטס על ההתחלה מפוצץ את הבועה המתענגת והמתפייטת שעליה אנחנו מתרפקים כשמדברים על האהבה. הוא מזמן את הכוהנת דיוטימה ומשתף אותנו בסוד כמוס – ה-Origin Story של ארוס הוותיק והטוב [ארכיפה! כמה אני עוד אקרא לך?!].

הרבה רמזים מרתקים הוא זורק לנו כאן: האם הארוס הוא החתירה שלנו אל שחסר בנו? האם ישנו מדרג בין סוגי התשוקות השונות? אהבה טובה יותר ופחות? ומה ראוי שנאהב יותר? סוקרטס אכן חכם גדול כשהוא מעלה את השאלות האלו בין חברים, עם כוס יין וקצת בידור [ארכיפה, יאללה תמזגי להם עוד סיבוב!].

אבל הכול מתהפך כשהוא נדרש להתמודד עם סיטואציה, כאן ועכשיו, בה בחור צעיר ומאוהב פגוע, ותובע ממנו מענה. כי בסוף, לאהבה יש נפגעים. ובדיוק כפי שבסוף המסיבה, אחרי שכולם ילכו הביתה, תגיע המשרתת לנקות אחריהם, כך גם מעבר לכל המליצות, השירה, ההגיגים והמילים היפות – נמצאים הנאהבים שחותרים אליה, מבולבלים, מבוישים, שיכורים, בלתי מסופקים.

אבל לא צריך להיות עצובים, הרימו ראש, מזגו כוס יין, תנו לייק, שתפו, לחצו על פליי.

מתחילים.