פארק הפסלים של גוסטאב ויגלנד בעיר אוסלו, בירת נורבגיה, מהווה כבר עשרות שנים מקום ייחודי עם הרבה השראה אמנותית. זהו פארק הפסלים מהמטופחים והיפים בעולם והגדול ביותר בעולם לפַּסָּל יחיד, מפעל חיים של אמן מהנדירים מסוגו אי- פעם.

הפארק מצליח לרגש ולגעת בפינות הנפש העמוקות ביותר של מרבית מבקריו בשל ייחודיו הרבים כמו עוצמת עיצוב הפסלים, היותו עוסק בשלל נושאים אנושיים, העובדה שפסליו מפוסלים באמנותיות ובדיוק רב וכולם מפוסלים כאילו הם בתנועה או בעת מחשבה עמוקה בשלל מצבי- רוח או "נתפסו דוממים" בקשת רחבה של רגעים אנושיים. ואולי הדבר המשמעותי ביותר הוא שהפסלים אוניברסאליים וכל אדם, מכל גזע, מין, לאום ודת יכול להזדהות בקלות עם הפסלים ולחוש אליהם אמפטיה וסימפטיה.

הפסלים עצמם נראים פשוטים וצנועים ומצד שני נראים גם אמיתיים, "נושמים", "חיים", בזכות ההומניות שלהם, "התנועה שלהם", ולכן מכנים את הפארק לעיתים "מוזיאון אינטימי בקנה מידה גדול". מידי חורף קר ומושלג ילדים מקומיים מגיעים לפארק ומלבישים בבגדים חמים את הפסלים העירומים כי הפסלים נראים כ"כ אמיתיים עד שהילדים חשים באינסטינקטים שלהם שקר לפסלים וצריך להלביש אותם כדי שיתחממו קצת.

מי היה גוסטאב ויגלנד ואיזו דרך עבר עד שהפך לפַּסָּל המוכר והמפורסם ביותר בנורבגיה ואחד האמנים המפורסמים ביותר בהיסטוריה הנורבגית?

וכמחווה מכל הלב למאות אלפי כבדי- השמיעה בארץ, להלן תמלול מלא של הפרק.

אוסלו היא בירת נורבגיה. בנורבגית קוראים לה "אושלו", משמעות המילה היא "שדה האלים" מהמיתולוגיה הנורדית או לחלופין "אדמת מרעה למרגלות גבעה". משנת 1924 נמצא בה "פארק הפסלים של גוסטאב ויגלנד". זהו פארק הפסלים מהמטופחים והיפים בעולם, והגדול ביותר בעולם לפַּסָּל יחיד, מפעל חיים של אמן מהנדירים מסוגו אי- פעם. הפארק פתוח 24- 7 בכל עת וחינם אין- כסף לכולם. זוהי גישה סקנדינבית ליברלית כוללנית שטוענת שהאדם אמור לחיות בהרמוניה עם הטבע ולדאוג ככל הניתן לשימור הטבע, בד בבד עם שימור איכות הסביבה. ערכים אלה הם כמעט בבחינת ערך עליון במדינות הנורדיות (נורבגיה, פינלנד, איסלנד, דנמרק ושבדיה) ולכן הטבע צריך להיות נגיש ופתוח לכולם, כך ששמורות ופארקים לאומיים בדרך- כלל פתוחים חינם לכולם.

אך לא רק שזהו פארק ציבורי שניתן להיכנס אליו בכל עת, והכניסה אליו חופשית, אלא, למרות ייחודו ופרסומו העולמי, גם אין בכניסה שמירה ובדיקת הנכנסים. הסיבה היא שהאמן, גוסטאב ויגלנד, ביקש מעיריית אוסלו להנגיש טבע ואמנות חופשי ובחינם, כך שכל מבקר שירצה לחזות בהם וליהנות מהפארק יוכל להגיע בכל עת שיחפוץ בכך, אפילו השכם בבוקר או באמצע הלילה, ואכן מפתיחתו בשנת 1924 ועד היום הפארק פתוח בכל עת והפסלים לא נפגעו, נבזזו או נשדדו, מבקרים לא לקחו חלקים מהם הביתה ולא חרטו עליהם את שמותיהם (למשל, לא תראו כאן כתובת בגיר או בעט "אנדראס היה כאן" או "יוהאן אוהב את בירגיטה" וכו'). יותר מכך, ויגלנד לא רק ביקש שלא תהיה הגבלה כלשהי על המבקרים, אלא אפילו ביקש מהעירייה שלא יהיו שומרים שישמרו על הפסלים, זהו דבר שייתכן רק במדינה מיוחדת וכמעט נדירה, אוהבת טבע ואמנות אבל יחד עם כך גם בעלת אוכלוסייה שבעה יחסית, עם מדיניות רווחה סוציאלית שמאפשרת "רשת ביטחון סוציאלי", כמעט ללא דרי- רחוב וללא עניים, מאפשרת השכלה אקדמאית רחבה בתשלום סמלי ודיור מוגן לאוכלוסייה מבוגרת, בקיצור, איכות חיים מהגבוהות בעולם. בנוסף, פארקי- מוזיאון, שמהווים חווית אמנות וטבע לכל המשפחה, מאפיינים את המדינות הנורדיות, בהן יש מוזיאונים פתוחים רבים. אפילו בעיר אוסלו עצמה יש פארק פסלים יפיפייה נוסף, פארק אקברג במערב העיר שנמצא בתוך יער ונפתח בשנת 2013, פארק פסלים שאני ממליץ מאד על ביקור גם בו, ובו, בין היתר, פסלים של רודן ואפילו של הציירים סלוודור דאלי ופייר- אוגוסט רנואר, כן, כן, זה מרשת חנויות הבגדים.

כיום, פארק הפסלים של ויגלנד הוא אחד מאתרי התיירות הפופולאריים באוסלו ואף בנורבגיה כולה. אמנם, בשל הכניסה החופשית כל השנה, לא ניתן לדעת כמה אנשים בדיוק מבקרים בו, כמה מהם מקומיים וכמה תיירים מחוץ למדינה אבל מעריכים שכמיליון מבקרים מגיעים לפארק בכל שנה ואין ספק שרוב מוחץ מהמבקרים בעיר אוסלו מגיעים לביקור בפארק, ולדעתי גם היום, כמעט מאה שנים אחרי הצבת הפסלים, הפארק הוא האתר המעניין ביותר בעיר, אפילו עם הוספת אתרים חדשים ומאד מעניינים בעיר בשנים האחרונות כמו למשל בית- האופרה המרתק מבחינה אדריכלית שנבנה בשנת 2008. ועם אהבת הקהל הרבה, והגאווה של הנורבגים על הימצאותו של הפארק בבירתם, הוא הפך עם השנים באופן לא- רשמי ל"פארק- המוזיאון הלאומי" של נורבגיה.

משיחות רבות עם מבקרים בנורבגיה, גם אם לא זוכרים את שם הפארק, או אפילו אם היה באוסלו או בעיר אחרת, כמעט כולם זוכרים את הפארק שמצליח לרגש ולגעת בפינות הנפש העמוקות ביותר של מרבית המבקרים. ויותר מכך, הפארק הפך לחלק מסיורי אדריכלות גנים ונוף בכל סקנדינביה.

ייחודו של פארק הפסלים לא רק בעוצמת עיצוב הפסלים, ולא רק בעובדה שפסל אחד יצר את כל הפסלים בו. ייחודו גם לא בנושאים הכל- כך אנושיים שלו, כמו הדמיה של החיים- ההתעברות, הלידה, הילדות, התבגרות, זיקנה, מוות. לא לדאוג, אחד מנושאי הפארק מדגיש שהמוות הוא לא הסוף, החיים הם מחזוריות, מעגליות. ייחודו של הפארק אפילו לא בעובדה שנושאיהם של כל הפסלים- 212 במספר- עשויים מארד (או בלועזית ברונזה), ברזל מחושל וגרניט- הם פסלי- אדם מכף רגל עד ראש, מפוסלים באמנותיות ובדיוק רב וכולם מפוסלים כאילו הם בתנועה או בעת מחשבה עמוקה בשלל מצבי- רוח או "נתפסו דוממים" בקשת רחבה של רגעים אנושיים, בכי או צחוק, זעם או כעס וכו'. חלק מהפסלים מעוררים בקהל הצופים בהם תחושת הקלה או מעוררים גיחוך או צחוק כתוצאה ממנעד הרגשות הניכר מהפסלים.

אבל בעיניי אחד הדברים הגדולים ביותר בפארק הפסלים ככלל ובכישרונו של גוסטאב ויגלנד בפרט, היא העובדה כי הפסלים אוניברסאליים וכל אחד, מכל גזע, מין, לאום ודת יכול בקלות להזדהות עם הפסלים ולחוש אליהם אמפטיה וסימפטיה. וכך רואים תיירים אפריקניים, אסייתיים, אירופיים או דרום- אמריקניים מביטים בפסלים בהשתהות כביצירת אמנות מוזיאלית. קשה מאד למצוא הרבה פַּסָּלִים שיגרמו למנעד רגשות גדול כל- כך בקרב מגוון רחב כל- כך של אנשים מגזעים, צבעים ודתות שונות.   

נכון, יש בעולם הרבה פארקי פסלים מרהיבים המשולבים בטבע. מגני זן ביפן, המשך בפארקי פסלים מרהיבים בארה"ב, באיטליה, בברזיל, בצרפת, בסין, בהולנד ועוד. אבל אין בעולם פארק פסלים דומה לפארק הפסלים של גוסטאב ויגלנד.

לכן אין פלא שבכל פעם שאני מגיע אל הפארק אני חש שליבי מתרחב ונפעם מהשילוב הנדיר של איכות הפסלים, ייחודם ויופיים, והחותם הרב שהותיר בי הפארק לא נעלם עם השנים אלא רק מתגבר. אתה מביט בפסלים ורואה פשטות משולבת בעוצמה, וזה לדעתי (בהכללה) גם הקסם של תושבי נורבגיה ונוף ארץ זו, הצניעות הרבה, הפשטות, יחד עם האסתטיקה והיופי הטבעי. לתת לדברים לדבר בשמם ללא רהב ויהירות. זו אחת הארצות היפות בתבל, שאתה לעיתים לא מאמין למראה עינייך עד כמה הנופים יפיפיים אבל לא תראה הרבה נורבגים שמתפארים בכך בראש חוצות.

הפסלים עצמם פשוטים וצנועים ומצד שני נראים אמיתיים, "נושמים", "חיים", בזכות ההומניות שלהם, "התנועה שלהם", ולכן מכנים את הפארק לעיתים "מוזיאון אינטימי בקנה מידה גדול". אחד הדברים הבולטים בפארק- (... ובכן, בולטים תרתי משמע)- היא היותם עירומים לגמרי ולעיתים ישנה ביקורת על כך, בעיקר בקרב זרמים דתיים שונים בנורבגיה, גם אם הם שוליים יחסית במדינה הליברלית. על כך אמר ויגלנד "כשתלביש אנשים תדע את דתם או מהיכן הם מגיעים. רק כשתהיה עירום תוכל להיות כל אחד, בכל מקום ובכל עת". ולכן הפסלים הם נצחיים, חסרי זמן מסוים ומנותקים ממקום כלשהו. בנוסף, כל פסל מפוסל בעדינות רבה, בדיוק מדהים ובנאמנות לאנטומיה. רופאים רבים שביקרו במקום ורצו לחזות בפלא היצירתי, העבירו ידיהם על הפסלים וציינו כי כל עצם על גבי הפסלים נמצאת במיקומה המדויק, חוטי השדרה מפוסלים בקימורים הנכונים ובליטות השכמות זהות לאותן בליטות בגוף האנושי. בדומה לתופעת "סינדרום ירושלים", סוג של הפרעה נפשית שהלוקים בה משוכנעים שיש להם כוחות אלוהיים ומשיחיים, או שהם דמויות מספרי הקודש, גם כאן בפארק היו מבקרים שלקו בתופעות פסיכוטיות וחשו שהפסלים הם דמויות אמתיות והחלו לגעת בהם כי הפסלים לא זזו כשהם דיברו אליהם, או שהיו מבקרים שטענו שהפסלים הם דמויות אלים מיסטיות בתוך שדה אלים, והחלו לנסות לתקשר איתם. "שדה האלים", אתם זוכרים? אחת ממשמעויות השם של העיר אוסלו מקבלת פה היקש רוחני ואפילו פילוסופי. כדי למנוע נזק לפסלים ולשמור על הסדר הציבורי, עיריית אוסלו מפעילה בפארק פקחים עירוניים מידי- פעם המסתובבים בין המבקרים ובודקים שהסדר נשמר.

מידי חורף קר ומושלג באוסלו ילדים מקומיים מגיעים לפארק ומלבישים בבגדים חמים את הפסלים העירומים, גורבים להם גרביים, מכסים אותם במעילים או בכובעי- גרב מחממים, העיקר שלא יחושו את הקור העז. כי הפסלים נראים כ"כ אמיתיים עד שהילדים חשים באינסטינקטים שלהם שקר לפסלים וצריך להלביש אותם כדי שיתחממו קצת. חלק מהפסלים מעוררים בילדים רגשות שונים. לא אחת ראיתי ילדים מנסים לשחק עם הפסלים הדוממים כמו בובות בתיאטרון- בובות. כמובן שזו תחושה לגמרי סובייקטיבית אבל גם אני חש שהפסלים חיים וניתן לתקשר איתם, ושהם מעוררים גם בי תחושות ורגשות בשונה מפסלים אחרים שראיתי בחיי.

בקיץ החמים, לעומת זאת, מגע כפות- ידיים בפסלים יקרר אותן, ויחד עם רכות הפסלים, למרות היותם מחומר קשיח, ייצור בידי המבקרים תחושת קרירות נעימה.

מידי- פעם מגיעים אמנים שונים ומשמרים את הפסלים, מחדשים את הצבע ומתקנים נזקים קלים שהגשם, השלג, השמש או פגעי- הזמן גורמים לפסלים.

מי הוא גוסטב עצמו-

נולד בשנת 1869 בעיירה מאנדל בדרומה של נורבגיה, בבית משותף בן 3 קומות. ילד שני במשפחה עם 4 ילדים, משפחה כפרית שעוסקת בגידול משק חי. כילד למד גילוף, רישום ופיסול בעץ, הושפע מאביו הנגר, דמות חשובה עבורו, איש נוקשה וחמור- סבר שגוסטאב הצעיר עבד בסדנת הנגרות שלו. האב היה דתי אך באותה עת גם מכור לטיפה המרה. עקב התמכרותו לאלכוהול עזבה אותו האם, יחד עם 3 ילדיה, ועברה לביתו של אביה. הילד גוסטאב גדל והתעניין בפיסול ובעבודה עם אנשים. כבר בגיל צעיר התעניין באדם, ברגשותיו, במניעים שלו, בצרכים שלו ואיך מנציחים אנשים ע"י אמנות, רעיונות אוניברסליים.

אגב משפחה, לגוסטאב היה אח צעיר ממנו בשש שנים, עמנואל ויגלנד, שהיה אמן רב- תחומי בעל- שם בפני עצמו, צייר ויטראז'ים, ציורי- קיר ופרסקאות וגם פסל. היצירה המוכרת ביותר של עמנואל נמצאת באוסלו, סוג של מוזוליאום- מוזיאון, חשוך ומכוסה כולו בציורי- קיר מוארים במעומעם, חוויה מומלצת מאד לביקור.

חזרה לגוסטאב. כנער בן 15 נסע לעיר הבירה, שנקראה אז כריסטיאניה, על- שם מלך דנמרק, כריסטיאן ה- 4 שמלך גם על נורבגיה באותו זמן והיום אנחנו מכירים אותה כאוסלו אחרי שחזרה לשמה המקורי- הוויקינגי- בשנת 1925. גוסטב הצעיר נסע לעיר לשמש כשוליה לגלף- עץ מקומי. אחרי שנה וחצי אביו מת משחפת והוא נאלץ לחזור למאנדאל לפרנס את משפחתו. סבו הפך לדמות האב עבורו, עובדה שניכרת היטב בפסליו לכל אורך תקופת יצירתו. רבים מהפסלים שעיצב, גם כפסל צעיר, הם של אנשים מבוגרים. ניכר כי גירושי הוריו ואח"כ מות אביו, יחד עם החיים לצד הסב, השפיעו מאד על נפשו הצעירה של גוסטאב והוא הפך עם השנים לנוקשה, מריר ומכונס בעצמו.

1888- אחרי שנתיים במנדאל- חוזר לכריסטיאניה, גר בעיר, לומד בבית הספר המלכותי לאיור. מתפרסמת עבודה ראשונה שלו, "הגר וישמעאל".

1889- ויגלנד ביקר בביתו של אחד הפסלים הנורבגים המוכרים בא