פרק #73 אורי זוגלובק: בפלורידה יורים במי שפורץ לבית – ומתרגשים כששומעים שאתה ישראלי
Description
אורי זוגלובק הוא איש עסקים ויזם דיגיטלי ישראלי-אמריקאי, בן למשפחת זוגלובק מנהריה – מהמשפחות הוותיקות שהקימו את תעשיית המזון בישראל. היום הוא מחלק את זמנו בין פלורידה, מונטנה וישראל, מלווה יזמים וחברות ישראליות בשוק האמריקאי, מעורב באקוסיסטם של סייבר ונדל"ן בטמפה ביי, וכותב ספר באנגלית על תושייה וחוסן ישראלי דרך ההורות והמשפחה.
במהלך השיחה זוגלובק מתאר את פלורידה – ובעיקר את אזור טמפה ביי – כמרחב שהפך לאבן שואבת ליהודים ולישראלים, על רקע מיסוי נמוך, מזג אוויר נוח יחסית, כלכלה צומחת ומנהיגות רפובליקאית פרו-ישראלית מובהקת. הוא מספר על המושל דה-סנטיס והקודמים לו, שמקדמים חיבור הדוק לישראל, על השקעות ענק כמו פרויקט Water Street של ביל גייטס ועל הפיכתה של טמפה למרכז סייבר וביטחון, סביב מפקדת CENTCOM והחיבור לצה"ל ולטכנולוגיות ישראליות.
במקביל, הוא מצייר תמונת ביטחון אישית שונה מאוד מזו של ניו יורק וקמפוסים "פרו-פלסטין": בפלורידה יש אפס סובלנות לפגיעה באנדרטאות או באנשים, תרבות נשק חזקה ואכיפה אגרסיבית מצד השריפים. הוא מביא דוגמה מילד שריסס "Free Palestine" על אנדרטה – אירוע שהסתיים בהגעה אישית של השריף – ומשווה זאת לאדישות יחסית בישראל לאירועי רעש, אלימות ברחוב וחוסר משילות אזרחית.
חלק מרכזי בשיחה מוקדש להבדלים בין המשפחה הישראלית למשפחה האמריקאית. זוגלובק מסביר שהספר שהוא כותב מיועד בעיקר לאמריקאים, כי "כל ישראלי יודע מה זו ארוחת שישי". הוא מתאר את ארוחת חג ההודיה שחווה – אירוע אדיר, אבל חד-שנתי – לעומת ארוחות שישי וחגים בישראל, שם 20 איש סביב השולחן זה כמעט שגרה. ישראל, לדבריו, בנויה על דינמיקה משפחתית צפופה, עצמאות גבוהה של ילדים שמסתובבים לבד בעיר ותחושת "שבט" שלא קיימת ברוב המשפחות האמריקאיות.
מכאן הוא עובר לשאלת החינוך לעבודה, אחריות ותחרותיות. הוא יוצא נגד תרבות "כל ילד מקבל מדליה", ומספר כיצד בגיל 13 רצה מערכת סטריאו לבר מצווה – ואביו שלח אותו לעבוד חודש במשחטת זוגלובק עם מגפי פלסטיק על פס הייצור, לצד פועלים ערבים ושיעים מלבנון, ורק אז השלים לו את הסכום. משם, לדבריו, למד שהדברים לא מגיעים בחינם ושצריך "לקרוע את התחת" בגיל צעיר.
זוגלובק מדגיש גם את צד ההזדמנות באמריקה: מי שעובד קשה, משקיע בעצמו ויש לו "מנארס אמריקאין" – יכול להצליח, גם אם הגיע מחור נידח. הוא משווה את רמת החיים של מעמד הביניים האמריקאי (בית פרטי, כמה רכבים, סירה, בית שני) לרמת חיים שנחשבת בישראל לעשירון העליון. אך לצד זאת הוא מזהיר מהתפוררות המשפחה והחדירה של "ווק" ופרוגרסיביות דווקא למקומות שבהם אין עוגן משפחתי וחברתי חזק.
לקראת הסיום הוא חוזר לזווית היהודית-ישראלית: פלורידה וטקסס, לדבריו, "איתנו בכל הלב" – פלורידיאנים נוצרים אפילו מודים ליהודים על כך שהם שומרים על המקומות הקדושים לנצרות בישראל. הוא סבור שישראלים חייבים להפסיק לזלזל בסיוע האמריקאי, ולהבין שה"שליחות" היהודית היום היא סוג של "ג'יהאד" חיובי: יצירת שפע כלכלי, חיזוק קהילות, בניית גשרים עסקיים ותדמיתיים, והוכחת הערך שמביאה נוכחות יהודית-ישראלית בכל מקום שבו היא פועלת.
הנושאים המרכזיים שעלו בפרק:
- פלורידה כיעד ליהודים וישראליםהגירה חיובית, מיסוי נמוך, מזג אוויר, מושל פרו-ישראלי, השקעות ענק ויצירת מרכז סייבר וטכנולוגיה בטמפה ביי סביב מפקדת CENTCOM
- ביטחון אישי, נשק ו"חוק וסדר" מול מחאות פרו-פלסטיןתרבות של אכיפה קשוחה, אהבה לנשק אישי ועמדה נחרצת נגד ונדליזם ואיומים – בניגוד להתרשמותו מהכאוס היחסי בניו יורק ומהסובלנות בישראל לרעש ולאלימות יומיומית.
- הורות ומשפחה: ארוחת שישי מול חג ההודיההמשפחה הישראלית כחמולה חמה וצפופה, ארוחות משפחתיות תכופות, עצמאות ילדים; לעומת משפחות אמריקאיות מפוזרות בין מדינות, שנפגשות פעם בשנה – פער שמסביר, לדבריו, גם את חדירת תרבות ה"ווק".
- חינוך לעבודה קשה, אחריות ותחרותיותביקורת על תרבות "כל ילד מקבל מדליה", סיפורי ילדות ממשחטת זוגלובק, והטענה שילדים חייבים לעבוד, להזיע ולהבין את ערך הכסף כדי להפוך למבוגרים רזיליאנטיים ויצרניים.
- השליחות היהודית-ישראלית בארה"ב: "ג'יהאד של שפע"אהבת ישראל העמוקה של פלורידיאנים ונוצרים אוונגליסטים, הצורך להכיר תודה לסיוע האמריקאי, והרעיון שיהודים צריכים "לכבוש" את העולם דרך יזמות, הייטק, נדל"ן ושיפור כל קהילה שבה הם פועלים – וכך גם לחזק את תדמית ישראל בעולם.
צפיה והאזנה נעימה
לאתר של לירון ״הינשוף״
https://www.lironrose.com
לספר של לירון ״הינשוף״
https://www.lironrose.com/book




