טיפול למחשבה - פודקאסט למטפלות ולמטפלים

יש כל מיני עמדות הישרדותיות שנפגוש בקליניקה, עמדות שמשפיעות על חייהם של מטופלים ועל מערכות היחסים שלהם. גם לנו יש עמדות הישרדותיות משלנו שמשפיעות על חיינו ועל איך שאנחנו מטפלים.בפרק זה חזרתי לשוחח עם קרן דוד הרטמן על הספקטרום שבין אחריות יתר לאחריות חסר כעמדה הישרדותית.מטופלים עם אחריות יתר נוטים להסתדר לבד בעולם ויפגשו אתגרים שקשורים בהיתמכות והישענות בתוך קשר. מטופלים עם אחריות חסר נוטים להיות תלותיים יותר ויפגשו אתגרים שקשורים בעצמאות, קבלת אחריות והכרה בכוחות שלהם. כמטפלים, אחד התפקידים שלנו הוא לעודד אותם לאט לאט לנוע מהאוטומט ההישרדותי לבחירה אמיצה וחדשה, למרות הפחד המובן כל כך.עמדות הישרדותיות הן עמדות שנקלענו אליהן בילדותנו משום שלא היתה לנו ברירה, משום שזה מה שהיינו צריכים לעשות כדי לשרוד, להשתייך, לקבל אהבה.איך עובדים עם עמדות אלו בקליניקה? איך זה נראה בקשר הטיפולי? ומה קורה כשעמדה הישרדותית של המטופל פוגשת את זו של המטפל?מוזמנות ומוזמנים להאזין לנו ואם אהבתם את הפרק מוזמנים לשתף אותו הלאה!תודה על ההאזנה,דנה.

מכירים את הימים האלה שאתם יוצאים מטיפול או מיום טיפולים ומרגישים כישלון?כמטפלים, כמטפלות, אנחנו מתמודדים לא פעם ולא מעט עם תחושות כישלון: תחושות שלא עשינו מספיק, שלא הצלחנו, שלא קרה הרבה או שלא קורים שינויים מהותיים בטיפול.הרבה פעמים תתלווה לתחושות האלו תחושת מאמץ רגשית ופיזית ממש: עייפות, התרוקנות, כאבי ראש ודאגה מוגברת למטופל או מטופלת שיצאו הרגע מהחדר (האם הם יהיו בסדר? איך הם יסתדרו?)מה עושים עם תחושות כישלון בקליניקה?על מה זה עשוי להעיד ומה זה יכול לסמן לנו כשאנחנו מרגישים נכשלים או מתאמצים להצליח כמטפלים?מה בכלל המשמעות של "להצליח" בתהליך הטיפולי?ואיך כל אלו קשורים לאחריות שלנו כמטפלים ולאחריות המטופלים שלנו לתהליך שלהם?נפגשתי  עם קרן דוד הרטמן לשוחח על כל אלו, בפרק שחיכינו להקליט כבר הרבה זמן עד שקיבלנו בקשה ממאזינה לדבר על הנושא והנה זה קרה!כרגיל, אם אהבתן ואהבתם את הפרק - ספרו לי ושתפו הלאה, זה ישמח אותי מאוד ויעזור לפודקאסט להגיע לעוד מטפלים ומטפלות. מזכירה בהזדמנות זו שההרשמה לקורס בסיס בהתמקדות למטפלים בגישה התקשרותית נמשכת ואפשר עדיין לקבוע איתי פגישות התאמה.הקורס ייפתח ב-27 באוגוסט וזהו קורס הבסיס היחיד שאקיים השנה משום שהמסלול הוא שנתי ומיד אחריו יש קורסי העמקה והמשך למי שתרצה לעשות את המסלול המלא בפסיכותרפיה מבוססת התמקדות. קורס הבסיס בהתמקדות מיועד למטפלים ומטפלות ממגוון תחומים שרוצים ללמוד התמקדות ואת היישום שלה בקליניקה בשילוב גישה התקשרותית שמבוססת על תיאוריית ההתקשרות של ג'ון בולבי.השילוב בין התמקדות והתקשרות מעמיק את העבודה שלנו בקליניקה, מכניס ויסות, בהירות, הקשבה עדינה ונוכחות אחרת מכל מה שהכרנו. אם אתם מתחברים לגישה הטיפולית שלי בפרקי הפודקאסט, זה עשוי להתאים לכם.מוזמנים באהבה,דנהhttps://www.danaways.com/focusing-course-basic

מהן "הזמנות" ומה ההבדל בין הזמנות לשאלות בסשן הטיפולי?למה לנו לשלב הזמנות ואיך זה מקדם את הטיפול ואת הקשר שנרקם בתהליך הטיפולי?בפרק זה פגשתי את קרן דוד הרטמן לשיחה בה דיברנו על הדרך בה ההתמקדות מלמדת אותנו לשלב הזמנות לצד שאלות כדי להגיע לרובד חוויתי, רגשי ופחות מודע ובמקביל מאפשרת לנו לעשות זאת מתוך עדינות, סקרנות ומתוך מרחב בטוח דיו. אבל מה זה אומר? האם יש בעיה בשאילת שאלות? התשובה היא: ממש ממש לא. בטיפול, כמו בחיים, השיח שלנו מתנהל בפינג פונג מוכר של שאלות ותשובות. אין שום רע בכך, זה טבעי וככה זה עובד. אבל לפעמים, בתוך סשן טיפולי שאלות יכולות להכניס את המטופל לרובד שכלי ומוכר או לעמדה הישרדותית שמפעילה אותו לתת תשובה, להרגיש מחויב לענות מהר ונכון, במקום לבדוק, לשהות ולחקור.בנקודה הזו מגיעה ההתמקדות, שיש לה עמדה אחרת, שמאפשרת לנו מרחב ומתווה לחקירה עדינה מתוך שהייה ובדיקה בקצב של המטופל או המתמקד. הפרקטיקה של ההתמקדות עובדת דרך הזמנות ולאו דווקא שאלות, כדרך לחקירה קשובה, עדינה, סקרנית ומאוד מכבדת כלפי המטופל. מה שנוצר הוא הזדמנות לבדוק לעומק, כבוד לקצב ולבחירות של המטופל וקשר שבו אנחנו לא בעמדה לעומתית ושואלת אלא בעמדה מצטרפת שהולכת לצד המטופל, מזמינה אותו ומלווה אותו בחקירה סקרנית וקשובה של חייו. מוזמנות ומוזמנים להאזין לנו, להגיב, ולשתף הלאה אם אהבתם את הפרק.בהזדמנות זו אני רוצה להודות לכם מעומק הלב על הפידבקים והתגובות ועל ההאזנה לפודקאסט.אם אתם מתחברים לגישה, אם אתם סקרנים לגבי שילוב התמקדות בקליניקה ורוצים ללמוד איתי וממני - אני מזמינה אתכן ואתכם להצטרף אלי לקורס בסיס בהתמקדות למטפלים (בגישה התקשרותית) שייפתח ב-27 באוגוסט. הקורס מיועד למטפלות ומטפלים ממגוון תחומי טיפול והוא חלק ממסלול ההכשרה המלא בפסיכותרפיה מבוססת התמקדות ומאושר ע"י המכון הבינלאומי להתמקדות בניו-יורק.לפרטים נוספים מוזמנים לקרוא בלינק המצורף https://www.danaways.com/focusing-course-basicואפשר גם לכתוב לי:https://api.whatsapp.com/send?phone=972505600770דנה.

אחד העקרונות הכי מרכזיים בעבודה שלי הוא להיות מטפלת, מדריכה ומורה איכפתית ומעורבת רגשית.אבל מה זה אומר להיות מטפלת איכפתית ומעורבת רגשית? האם זה בכלל ראוי ורצוי? האם לא מספיק שאהיה מטפלת "טובה" ואמפטית? נפגשתי עם קרן דוד הרטמן, אורחת ותיקה בפודקאסט, לעוד שיחת עומק והפעם על הנושא הזה, משום שאני מאמינה שגם אנחנו וגם המטופלים שלנו יכולים להרוויח התפתחות משמעותית והתקשרות מהותית אם נוכל להיות מטפלים איכפתיים ומעורבים רגשית.חשוב לי לומר מראש שלהיות מטפלת איכפתית אין פירושו לא לטעות לעולם, לא לפספס, ואין פירושו לא להרגיש כעס, שיפוטיות או קושי מול מטופלים - זה בדיוק ההיפך.אז מה זה אומר להיות מטפל איכפתי? ולמה לנו?ואיך זה קשור לתיאוריית ההתקשרות של בולבי, להתמקדות של ג'נדלין ולמודל הפולי-וגאלי של פורג'ס?מוזמנים להאזין לפרק ולשתף אותי מה חשבתם.אם אהבתם ואהבתן את הפרק אשמח אם תשתפו אותו הלאה.ואם בא לכם ללמוד איתי איך להיות מטפלים איכפתיים בפסיכותרפיה מבוססת התמקדות: באוגוסט הקרוב אני פותחת מחזור חדש של קורס הבסיס בהתמקדות למטפלים בגישה התקשרותית, ועד סוף מרץ יש הנחת הרשמה מוקדמת. פרטים על הקורס כאן: https://www.danaways.com/focusing-course-basic

בפרק זה אני מארחת את קרן דוד הרטמן לשיחה על תוכן בטיפול, על מלכודות שחוטפות אותנו לתוכן, ומה החשיבות של החיבור בין תוכן וסיפור לרגש ולחוויה. ---למה תוכן הוא חשוב כל כך?--- כבני אדם השיח והתוכן היא דרכנו לתקשר, לבנות מערכות יחסים. גם בתהליך הטיפול, בו הליבה היא היחסים, התוכן נמצא במרכז וממנו נבנה התהליך: הסיפורים, השמות, הפרטים, תיאור חייהם של המטופלים, הקשיים ומשאלות הלב שלהם. דרך התוכן המטופלים שלנו משתפים, מארגנים, מבהירים, מעבדים, ואנחנו מקשיבים, שואלים, מבהירים ומשקפים. ---למה תוכן הוא לא הדבר היחידי שחשוב?--- ישנה נקודה מסוימת בה התוכן עשוי להפוך ללופ, או עלול להשאיר אותנו בתחום המוכר והידוע ועל כן הוא מצמצם את היכולת שלנו לחקור רבדים חדשים. אנחנו יודעים היום שלא מספיק לדבר על דברים ולהבין אותם ברובד השכלי, שחשוב לחבר בין מחשבה לרגש לתחושה גופנית (על כך אנו מתבססים בפסיכותרפיה גופנית ובהתמקדות).  אנחנו יודעים שהחיבור הזה הוא מה שמייצר ויסות וחוויה עמוקה יותר. ולכן, כמטפלים, עלינו להיזהר ממקומות בהם אנחנו "נחטפים" לתוך התוכן או נשארים רק בו. כאשר אנו רותמים את התוכן וראים בו שדה רחב שמתוכו אנחנו מושכים קצה חוט ומעמיקים לתוך הרגש והחוויה העמוקה של המטופל, אנחנו מאפשרים לו לעבור מרובד ידוע ושכלי לרובד פחות מודע, חוויתי ועמוק. מה תפקיד התוכן ביצירת בהירות, עיבוד וארגון האירועים בחיי המטופל?מתי התוכן בטיפול עשוי לייצר לנו לופ ולמה חשוב שנעבור מהסיפור לרגש ולחוויה? איך החיבור בין התוכן והרובד השכלי לרובד רגשי ותחושתי מייצר ויסות? ולמה החיבור הזה הוא מה שמאפשר התפתחות עבור המטופלים שלנו? על כל אלה בפרק ובשיחה של קרן ושלי, האזנה נעימה! דנה. ***אם אהבתם את הפרק אשמח שתעבירו אותו הלאה למי שישמחו לשמוע אותו גם. ***מוזמנים להצטרף לקבוצת הוואטסאפ של "טיפול למחשבה". הקבוצה היא קבוצה שקטה בה אני מעדכנת אחת לשבוע בהמלצות, עדכונים ודברים מעניינים, למטפלות, למטפלים ולכל מי שמתעניינים בנושאי טיפול, הדרכה, התמקדות, התקשרות והמלצות תרבות שקשורות לנושאים אלו. להצטרפות לחצו כאן: https://chat.whatsapp.com/BPHMqx32hz25HsUWYVxxT1?fbclid=IwAR1ClLy3tipNWeMd_1SyHf-4KX8PSJYR_lokeyOxmeUh4tZU8F4B91jjfao

בתקופה האחרונה לא ממש הצלחתי לשבת להקליט פודקאסט. אני רואה את זה אצלי וגם סביבי, אצל מטופלים ומטופלות, מודרכים ומודרכות - כמה קשה לנו לחזור ל"שגרה" אחרי כל "הותר לפרסום" וכל אזעקה או מתקפה, כמה קשה לנו להחזיק הכל ולא לקרוס. כמה זה רחוק או בלתי אפשרי כרגע - להתחבר למשאבים, לדאוג לעצמנו, לשמור על תקווה ותחושת אופק. כבר תקופה ארוכה שכולנו מתמודדים עם עייפות, דריכות ומתח נוכח המלחמה המתמשכת. כולנו מושפעים ומופעלים בו זמנית מאירוע טראומטי מתמשך שבו הקרקע נשמטת לנו שוב ושוב.  - מה זה עושה לתחושת הבטחון והמוגנות כשהקרקע נשמטת שוב ושוב? - מה המצב המתמשך עושה לנו - בגוף, בנפש, במערכות יחסים ובקליניקה? - מה אנחנו יכולים ואפילו חייבים לעשות כרגע עבור עצמנו ועבור מטופלות ומטופלים בקליניקה? - מה יעזור לנו לחזור לתחושת בטחון, בחירה, תנועה וחיבור? - ואיך כל זה קשור לטראומה, לצמיחה פוסט טראומטית ולמודל הפולי-ווגאלי? מוזמנים להאזין לפרק החדש בפודקאסט, וגם להעביר הלאה ולשתף אם מצאתם בו רגע של חיבור ותקווה. האזנה נעימה, דנה. ~~~~~~ פרקים קודמים בנושאים דומים: פרק 17: משאבים בימי שגרת מלחמה https://open.spotify.com/episode/6DuhUld9P2HFcL845Ln9qa?si=e_j79HJoTOKVBWj6A1Jldg פרק 14: איך נתמודד עם אי-ודאות בחיים ובקליניקה? https://open.spotify.com/episode/6IC6ZV2WMplKF3HAnn1msZ?si=sKWV9JoiSNOM1M7S-cnCEA פרק 11: מה שנשבר ומה שאפשר לעשות עכשיו https://open.spotify.com/episode/6nVuWPmLLQrX8nSe6KP4II?si=9Ov2WL56SYS-m8u216u66g

אנחנו מדברים המון על מערכות יחסים: על הקשרים שלנו על היחסים עם בני ובנות זוג, עם הילדים, עם ההורים, עם חברות וחברים, קולגות ועוד. אנחנו מתעסקים המון באיך לשפר, במה לא עובד, ובמה היינו רוצים, אבל על הבדידות שלנו אנחנו כמעט לא מדברים. תחושת בדידות וחוויה של בדידות נמצאות בשורש ובבסיס שלנו. הבדידות שלנו מפעילה כמעט כל מערכת יחסים, מתבטאת בדפוסים ובהגנות ומייצרת הרבה מאמץ שאנחנו משקיעים כדי לא להיות בודדים, כדי לא להרגיש בדידות. למה חשוב שנבין לעומק את חווית הבדידות שלנו ואת המקור שלה בהיקשרויות הראשונות ובהתפתחות שלנו? איך בדידות קשורה לטראומה, להיקשרות ראשונית ולבית שבאנו ממנו? למה חשוב שנלמד מטופלות ומטופלים לחקור את תחושת הבדידות, להסכים לשהות בה, להרגיש אותה בגוף? איך תחושת הבדידות קשורה למערכת העצבים ולמערכת ההיקשרות שלנו? ואיך כל זה מרגיש, נראה וקשור לקשר הטיפולי בקליניקה? בפרק החדש הפודקאסט בנושא הבדידות ומערכות היחסים שלנו, שוחחתי עם קרן דוד הרטמן, אורחת חוזרת בפודקאסט, שצללה איתי לעומק הבדידות, הכאב, והכמיהה הבריאה הפועמת כל כך לקשר. מוזמנות ומוזמנים להאזין וגם לשתף הלאה ולשתף אותי איפה זה פגש אתכן ואתכם. האזנה נעימה, דנה.

כמטפלים, אנחנו מלווים תהליכים ולא תמיד קובעים את האופן והזמן בהם הטיפול יסתיים. יש מקרים בהם מטופל או מטופלת יבקשו לעזוב או שנחליט יחד שהטיפול הסתיים, ונעשה תהליך פרידה מסודר. לעומת זאת, ישנם מקרים בהם מטופל או מטופלת יפסיקו להגיע, יפסיקו לענות לנו או ייעלמו. פרידה הוא נושא רחב וגדול שמושפע מההתקשרות הראשונית שלנו ומשפיע בהמון רבדים על מערכות היחסים שלנו לכל אורך חיינו. אפשר להגיד שלאף אחד מאיתנו לא קל עם הנושא של פרידה או נטישה ובגלל המורכבות הזו כולנו גיבשנו בשלב זה או אחר דפוסים שונים של פרידה. אז איך נפרדים בתהליך טיפולי? למה כדאי לשים לב? כמה מפגשים נקדיש לתהליך הפרידה ומה נעשה בהם? ואיך כל זה קשור לדפוסי הפרידה שלנו? איך דפוסי פרידה משפיעים על מערכות היחסים שלנו? בפרק זה אני מדברת על תהליך הפרידה בקליניקה ועל דפוסי הפרידה שלנו - מטופלים ומטפלים גם יחד. האזנה נעימה, דנה.

הנה נושא שמוכר לנו היטב מהקליניקה, אולי גם מהטיפול האישי שלנו: מטופל או מטופלת, ותיקים או לא כל כך, מבקשים לשנות את תדירות הטיפול ולעבור להיפגש פעם בשבועיים. מה אומרים? איך נוהגים?  מתי זה אפשרי ומתי זה לא מומלץ? האם לאפשר למטופלים לעבור לפעם בשבועיים? בפרק זה אני מזמינה אתכם לשהות עם השאלה הזו ויורדת לעומקה כדי שנוכל כולנו לבחון אותה לעומק ולהבין -  מה קורה כשבקשה כזו עולה?  מדוע תמיד תהיינה לבקשה כזו סיבות מוצדקות ומעוגנות במציאות אך תהיה גם סיבה עמוקה יותר - שקשורה למרחב המוגן, לאמון ולקשר הטיפולי. איך המעבר לפעם בשבועיים משפיע על התהליך הטיפולי ולמה עלינו לשים לב? מוזמנות ומוזמנים להאזין, לחשוב על זה, ולשתף אותי במחשבות שהפרק עורר בכן ובכם. האזנה נעימה, דנה

מכירים את זה שאומרים על מישהו "זה האופי שלו"? או שאומרים על מישהי "היא טיפוס טיפוס"? לפעמים נגיד על מישהו שהוא טיפוס "קשה", או על מישהי שהיא "מעופפת", "הוא ליצן", או "הוא חסר עמוד שדרה" ועוד ועוד… מה זה אומר כשאומרים "זה האופי שלי" או "ככה אני"? ממה מורכב האופי שלנו ומה גורם לו להתגבש בדיוק ככה? בפרק זה אני מעמיקה בקווי האופי שלנו הזו ומסבירה איך קווי האישיות והאופי שלנו התגבשו כתגובה אסטרטגית חשובה לילדות המוקדמת. אבל מה עושים כשהאופי שלנו "מפריע" או "תוקע" אותנו? למה חשוב דווקא לעצור ולהודות ל"אופי" שלנו, ואיך עובדים עם האופי שלנו בטיפול בצורה קשובה שמאפשרת בחירה ולא מתיימרת לשנות או לבטל אופי מסוים? מוזמנים ומוזמנות להאזין ולשתף אם אהבתם, דנה.

בפרק זה אני מארחת את קרן דוד הרטמן, מטפלת בפסיכותרפיה גופנית, התמקדות וקונסטלציה, משוררת ועורכת, לשיחה על כסף בקליניקה, בטיפול ובהתפתחות שלנו כמטפלות ומטפלים. כסף זה נושא חשוב, מורכב ולפעמים ממש טעון. למה "לא נעים" לנו כשמדובר בכסף? למה לפעמים קשה לנו לבקש כסף ולדבר עליו בטיפול. איך כסף "מתנהג" בקליניקה כשהוא לא מדובר ואיך הוא משפיע על המאזן ביחסי מטפל-מטופל? איך זה קשור לאחריות שלנו? מדוע כסף הוא למעשה נושא כמו כל נושא בקליניקה - שעולה במערכת יחסים, שמבקש שיח ובהירות, שמזמין אותנו לגדילה והתפתחות. מה קורה לנו עם כסף בשנים הראשונות ולמה זה טבעי והכרחי איך נוכל ללמוד ולהשתפר בנושאים פיננסיים שקשורים להוצאות וניהול הקליניקה? האזנה נעימה, דנה.

בימים רגילים ובמיוחד בימי מלחמה - כולנו זקוקים למשאבים ולויסות. כולנו באותה סירה כרגע, חשים את הכאב והסטרס אבל מנסים לתפקד ולשמור על עצמנו בבית, בעבודה, בהורות ובזוגיות. הפרק הזה אמנם פונה למטפלים אבל הוא רלוונטי ומהותי לכולנו. כמטפלים, הנושא של משאבים ו-Self Care הוא נושא מרכזי ומהותי בשני מישורים: במישור הראשון, כדי שנוכל ללמד את המטופלים שלנו לווסת ולהתחבר למשאבים. כדי שנוכל לטפל בהם תוך הפניית תשומת הלב למשאבים ולא רק לפצע ולקושי. במישור השני: כדי שנהיה מסוגלים לשמור על עצמנו ולמנוע שחיקה: לחזור לויסות, להיטען, להתחבר למשאבים, להיות בנוכחות ומוגנות כדי להיות גם הורים, גם בני זוג, גם מטפלים וגם בקשר קשוב עם עצמנו. מה קורה למשאבים שלנו בימי מלחמה? מה עושים כשמשאבים שעבדו לנו פעם לא עובדים יותר? מה נעשה כשקשה לנו להתחבר ולהיטען? איך אפשר לחזור לבסיס, לאדמה ממנה צומחים המשאבים, ואיך זה קשור לגוף, למרחב ולקשר אנושי? משאבים בימי מלחמה - מוזמנים להאזין ולשתף הלאה. הפרק תומך ומועיל בימים אלו בין אם אם אתם מטפלים ותומכים במטופלים כרגע, ובין אם אתם לא מטפלים אבל רוצים להתחבר למשאבים, לתפקד, להיטען - עבור עצמכם ועבור הקרובים אליכם.

מה הופך טיפול לטיפול משמעותי ומוצלח? מה הופך טיפול לכזה שגם המטפל וגם המטופל יכולים לראות את הפירות, את התמורות ואת החוויה החיובית? בשנות ה-70 של המאה הקודמת התכנסו פרופ' יוג'ין ג'נדלין וחוקרים נוספים למחקר גדול באוניברסיטת שיקגו אשר בודק את השאלה הזו. במסגרת המחקר האזינו ג'נדלין ושותפיו למאות הקלטות של טיפולים בקליניקת המתמחים וגילו שיש משהו משותף שקורה אצל מטופלים שחוו את הטיפול כמשמעותי ומוצלח. מה הם גילו שם? מה הפוך טיפול לטיפול מוצלח? ואיך זה קשור לפיתוח גישת ההתמקדות ולעבודה דרך הקשבה לגוף? מוזמנות ומוזמנים להאזין. דנה.

האם אתם מרגישים מוצפים ומוסחים בתקופה הזו? האם קורה לכם שאתם בקליניקה או בעבודה אבל מרגישים קצת "במקום אחר"? האם יוצא לכם להרגיש נתק או בלבול תוך כדי יום עשייה? האם מוכר לכן המצב שהמוח עמוס בהמון מחשבות בבת אחת? המצב הזה, כשיש לנו הרבה מחשבות בבת אחת ואי אפשר לחשוב בבהירות, כשיש לנו הרבה רגשות בגוף שחלקם אף מתנגשים, עד כדי הצפה, הוא מצב מאוד טבעי ואנושי. במיוחד בתקופה הנוכחית שהיא תקופה מלאת סטרס, חרדה ודאגות - כולנו נאלצים להתמודד עם ימים או רגעים של הצפה ובלבול. מה אפשר לעשות? איזה כלי יכול לעזור לנו בכך? אחת הטכניקות הידועות שלומדים בגישת ההתמקדות נקראת "פינוי מרחב". פינוי מרחב היא טכניקה שמקורה בגישת ההתמקדות ואנו מתרגלים אותה בתחילת סשנים או במהלך היום שלנו כשאנו עמוסים, מבולבלים, מוסחים או מוצפים. פרק זה עוסק בפינוי מרחב ובו אני מציעה לכן ולכם תמצות פשוט ויעיל של הכלי (כי אי אפשר ללמוד התמקדות בפודקאסט) אותו תוכלו ליישם בעצמכם. פינוי מרחב הוא רק חלק קטן מגישת ההתמקדות. מי שרוצה לקרוא עוד על התמקדות - אפשר כאן https://www.danaways.com/blog/categories/%D7%94%D7%AA%D7%9E%D7%A7%D7%93%D7%95%D7%AA ומי שרוצה ללמוד התמקדות - ב-17 בינואר אני פותחת מחזור חדש של קורס התמקדות בסיס למטפלים - מוזמנות ומוזמנים מאוד.

חנוכה, חג האור, פוגש אותנו קצת אחרת השנה. בתקופת לחימה, בתקופה של כאב ואבל, במצב מתמשך של שגרה משובשת, ערפל ואי וודאות. מה קורה לנו כשקשה לראות את האופק? כשאין הרבה אור ולא ידוע מתי זה ישתפר? מדוע אנו זקוקים לוודאות כבני אנוש ואיך זה קשור לילדות ולהתפתחות שלנו? איך אנחנו עובדים עם אי-וודאות בקליניקה? איך נעים מעמימות לבהירות בגישת ההתמקדות? ומה עושים כשאי אפשר וככה זה כרגע - איך נוכל להכניס עוגנים קטנים של בטחון וודאות באי-וודאות גדולה? נעשה זאת באמצעות הכרה והסכמה ובאמצעות קרקוע ונוכחות. על כל אלו בפרק זה, לכבוד חג חנוכה מוכר אבל שונה. מוזמנים להאזין, לנסות ליישם, ולפתוח פתח לאור למרות התקופה. שיהיה לנו חג מאיר ככל שניתן, שנדליק אורות קטנים ונזכה לאור גדול במהרה. דנה.

מאז אותה שבת שחורה ולאורך כל ימי המלחמה הזו, כולם מדברים על טראומה ופוסט טראומה. כולם אומרים "אנחנו פוסט טראומטיים" או "המלחמה הזו תצלק את כולנו לעד" ועוד ביטויים דומים. אבל האמת היא שלא כולנו נסבול מפוסט-טראומה, רובנו נעבור את זה. זה נכון שרובנו בטראומה כרגע שיש לזה השפעה על מעגלי החיים שלנו, אבל טראומה היא לא הפרעת דחק פוסט טראומטית. מה ההבדל בין טראומה לפוסט טראומה? מה ההבדל בתסמינים ובהגדרה? מתי טראומה הופכת לפוסט טראומה? ואיך זה קשור לתפקיד שלנו כמטפלים ומטפלות אבל גם כבני ובנות אדם. הפרק הזה חשוב בעיני משום שהמודעות לנושא ולהבדלים תעזור לנו כאנשים שעוברים את זה להחזיק תמונה של התמודדות והחלמה, המודעות גם תסייע למי שכן יפתחו פוסט-טראומה לפנות לקבל ליווי טיפולי ותמיכה. מוזמנות ומוזמנים להאזין ולשתף הלאה. דנה.

האם הקדשתם פעם זמן לשהות בתחושה נעימה, לחקור אותה? תחושות נעימות "מחזיקות" פחות. הגוף והנפש שלנו מורגלים להיתקע יותר בתחושות כואבות ומציקות, זו נטייה אנושית לגמרי. איך אפשר לשנות את זה קצת? למה חשוב ללמוד (וללמד מטופלים) לשהות בתחושות נעימות? איך לתרגל את זה? איך מרחיבים תחושה נעימה - ומה הקשר בין שהות בתחושות נעימות לויסות, להתמקדות ולנוכחות שלנו בעולם? מוזמנות ומוזמנים להאזין ולהתחיל לתרגל את זה - נדמה לי שזה נחוץ במיוחד בתקופה הזו.

את הפרק הזה הקלטתי בנקודה מאוד מסוימת, באמצע מלחמה.כמעט חודש אחרי השבת השחורה, כשכולנו עוד בתוך האבל, הכאב, האימה ובאמצע מלחמה בעזה.  כולנו בתוך זה יחד, אבל באותה נשימה - כל אחד מאיתנו מגיב אחרת.  הכאב משותף, אבל לכל אחד ואחת מאיתנו מבנה, דפוסים, רקע שונה ולכן התגובות שנראה למצב - סביבנו ובקליניקה - שונות. בחרתי בפרק הזה ובנקודת הזמן הזו לדבר על עבודת פנדולציה שהיא עבודה מובנית שיכולה להתאים למי שמרגישים בהצפה, בסטרס גבוה. למי שעובדות ועובדים עם מטופלים זהו כלי פשוט לעבודה ממוקדת שמאפשרת לנו לווסת את מערכת העצבים ולייצר תנועה בין קריסה, הצפה וקושי למשאב וחיוניות.מהי עבודת פנדולציה? איך משתמשים בה בעצמנו או עם מטופלים?מוזמנות ומוזמנים להאזין.שיהיו לנו ימים שקטים, מוגנים ובטוחים. דנה.

איך נלמד את המטופלים שלנו לווסת את עצמם דרך תשומת לב לנוחות? בפרק זה נדבר על ויסות, ובאופן יותר ספציפי על ויסות באמצעות תשומת לב לנוחות ונינוחות. מהו ויסות? מדוע ויסות אינו איזון? מה החשיבות של ויסות לעבודה שלנו בקליניקה? איך נלמד את המטופלים שלנו לווסת את עצמם באמצעות תשומת לב לנוחות ונינוחות - בקליניקה ובחיים. מה אני עושה בתחילת כל טיפול שמלמד את המטופלים להתחיל להכיר את הגוף שלהם, ולהתחיל ללמוד לחוש נוחות ולווסת את עצמם?

שיח קולגות ראשון, בו אני מארחת את קרן דוד הרטמן - מטפלת בפסיכותרפיה גופנית, התמקדות וקונסטלציה משפחתית, משוררת ועורכת. קרן ואני נפגשנו לדבר על סוגיות ונושאים שעולים בקליניקה ובהדרכה כמו למשל: האם לכתוב תוך כדי טיפול או לסכם אחר כך? איך לשמור את סיכומי הטיפולים באופן שתואם לדרישות הביטוח ושומר על מוגנות ופרטיות המטופלים? איך להודיע על חופשה, היעדרות, יום מחלה? מה עושות כשפוגשות מטופל או מטופלת ברחוב? ומה קורה שם ומה אנחנו עושות כשיצאנו מסשן בתחושה שהיה "גרוע"? השיח אינו מחליף הדרכה ונועד לעורר דיון ולהציג אפשרויות לבחירה. אשמח לשמוע מכן ומכם - איך אתם נוהגים בקליניקה בנושאים אלו?