240 שניות

באפריל הודיעה הפרקליטות כי תבטל את הסכם עד המדינה עם שלמה פילבר בתיק 4000, במשפט נתניהו. מדובר בלא פחות מרעידת אדמה תקדימית שעברה איכשהו מתחת לרדאר, בים החדשות. אז פנינו לעו"ד נורית ליטמן, לשעבר המשנה לפרקליט המדינה, שתסביר לנו מה משמעות הסכם עד מדינה ומה משמעות ביטול ההסכם. טקסט הפרק המלא: אז מהו למעשה עד מדינה? עד מדינה הוא שותף לעבירה המעיד מטעם התביעה אחרי שניתנה לו טובת הנאה או הובטחה לו טובת הנאה. ומה כולל הסכם עד מדינה? התביעה מבטיחה לעד הקלה בעונשו, מבטיחה לא להשתמש נגדו במידע שהוא ימסור ולעיתים גם מבטיחה לסגור לו את התיק. בתמורה לכך העד מבטיח למסור עדויות אמת על חלקו בפרשה ועל חלקם של אחרים, בדרך כלל בכירים ממנו, ולהעיד נגדם בבית המשפט. במאי 2015, מינה ראש הממשלה ושר התקשורת דאז בנימין נתניהו את שלמה פילבר למנכ"ל משרד התקשורת. בשנת 2018 נחקר פילבר במשטרה בחשד למעורבותו בקשר פלילי ומושחת בין נתניהו לשאול אלוביץ', הבעלים של חברת בזק, בפרשה 4000, המכונה פרשת בזק-וואלה. הראיות שהיו בידי המשטרה העלו חשד שאלוביץ' ורעייתו אפשרו לנתניהו להתערב בתכנים באתר וואלה שבבעלות בזק בציפייה שנתניהו יקדם את האינטרסים הכלכליים של בזק במשרד התקשורת. יומיים לאחר שהתחילה חקירתו של פילבר הוא חתם על הסכם עד מדינה. הסכמים כאלה קיימים בישראל כבר מיום הקמתה, והמושג "עד מדינה" אפילו עוגן בחוק הישראלי בשנת 1982. ואם בעבר היו מי שהסתייגו מהנוהג הזה לפטור עבריינים מעונש תמורת עדותם נגד אחרים, הרי שכיום נראה שכולם מבינים שאין מנוס משימוש בעדי מדינה כדי לחשוף פשעים חמורים. כמו בכל הסכם עד מדינה, גם בהסכם עימו פילבר התחייב למסור הודאות אמת על חלקו בפרשות הנחקרות ועל חלקם של אחרים ולשתף פעולה בכל מה שיתבקש ממנו בחקירה ובעדות בבית המשפט. פילבר גם התחייב לא לעשות כל פעולה שתפגע במהימנות ההודאות שהוא מסר בחקירה. עוד נחזור להתחייבויות הללו. הפרקליטות, נציגת המדינה, התחייבה לא להעמיד לדין פלילי את פילבר על חלקו בפרשה. ההסכם גם קבע שאם פילבר יפר את התחייבויותיו פרקליט מחוז תל אביב (מיסוי וכלכלה) יוכל להחליט לבטל את ההסכם לפי שיקול דעתו הבלעדי אחרי שהוא ישמע את טענותיו של פילבר בעניין. ואם ההסכם יבוטל – יהיה אפשר להשתמש בכל ראיה שנאספה נגד פילבר, כולל ראיות שהוא עצמו מסר כדי להגיש נגדו כתב אישום. אז מה קרה עד עכשיו? פילבר מסר הודעות מפורטות ושיתף פעולה עם המשטרה. ההודאות שהוא מסר סייעו לפרקליטות לגבש את כתב האישום נגד נתניהו, אלוביץ' ואחרים. הוא התייצב לעדות בבית המשפט. עד כאן הוא פעל בדיוק כפי שהתחייב. אלא שכשהוא הגיע לבית המשפט הוא הפר פעם אחר פעם את ההסכם. הוא סתר את הודאותיו במשטרה אך בה בעת טען שמסר במשטרה הודאות אמת. כך למשל, הוא אישר את קיומה של "פגישת ההנחיה" המפורסמת, אותה פגישה שבה הנחה אותו נתניהו לסייע לאלוביץ' ולבזק, אך תיאר אותה ואת השלכותיה בצורה אחרת, צורה שמקלה עימו ועם נתניהו. ככל שהתקדמה עדותו כך גבר הסיכוי שהשופטים יתקשו לסמוך עליה. למה בעצם פילבר פעל כך? ככל הנראה הוא רצה לסייע להגנת נתניהו ועדיין להגן על עצמו מפני אפשרות ביטול ההסכם עימו. ולכן הוא ניסה לחפש דרך ביניים פתלתלה שבה הוא לא יסתור לגמרי את הודעותיו במשטרה אך גם לא יפליל את נתניהו. זוכרים את ההתחייבויות של פילבר בהסכם עד המדינה למסור עדויות אמת ולא לפגוע במהימנות הודאותיו בחקירה? אז זהו. למרות ניסיונו להלך בין הטיפות, את ההתחייבויות האלה הוא הפר. ולכן, הפרקליטות הודיעה לו שהיא מתכוונת להחליט שהוא הפר את ההסכם, ושהוא יוכל להשמיע את טיעוניו בעניין לפני שפרקליט המחוז יקבל החלטה סופית אם לבטל את ההסכם אם לאו. עכשיו נותר לנו להמתין ולראות אם פילבר יצליח לשכנע את הפרקליטות בטיעוניו. אם לא יצליח, צפויה לנו מסכת ארוכה נוספת של שימוע, כתב אישום ומשפט חדש, הפעם נגד פילבר. ומה לגבי עדותו בבית המשפט בתיקי נתניהו? גם כאן נצטרך להמתין ולראות כיצד ינהגו השופטים ולאיזו גרסה משלל גרסאותיו הם יבחרו להאמין.

לפי פרסום ב"ישראל היום" הקואליציה תקדם בשבוע הבא חוק המכפיף את מח"ש, המחלקה לחקירות שוטרים, לשר המשפטים. אז הזמנו את פרקליט המדינה לשעבר, ערן שנדר, מקים מח"ש ומי שעמד בראש המחלקה עשר שנים, כדי שיסביר על חשיבות שמירתה של מח"ש כגוף עצמאי וחזק. סרטון חובה לכל מי שהדמוקרטיה חשובה לו.ה. טקסט הפרק המלא: ראייה מקצועית מחייבת להבין שמח"ש נותנת שירות לאזרח, אך בה במידה נותנת גם שירות למשטרה, בכך שהיא מאפשרת לה לזהות את השוטרים המושחתים בשורותיה ולהוציאם מהמשטרה בפתח הדברים, אני מבקש להניח שתי הנחות עבודה שראוי שיעמדו לנגד עינינו כשאנו מדברים על מח״ש ועל חשיבות עצמאותה. הנחת העבודה הראשונה היא שגופים ממשלתיים נוהגים להגן על עצמם ולהתגונן מביקורת. הנחת העבודה השנייה היא שכל ארגון שיש לו אמצעים כוחניים יהיה בו מיעוט שיעשה שימוש לרעה בכוח העומד לרשותו. ככל שהארגון יותר גדול, כך יגדל בהתאמה המיעוט שיעשה שימוש לרעה בכוח שמעניק לו התפקיד. משטרת ישראל היא הארגון הכוחני הגדול ביותר במדינת ישראל, ועל הסמכויות הנרחבות ביותר לפגוע בזכויות אזרח, משום כך צריכה להיות הבקרה על המשטרה קפדנית חזקה ובלתי תלויה אלימות שוטרים קיצונית שתפסה כותרות לעתים יותר מדי קרובות, כמו גם ועדות חקירה ובדיקה של טיפול המשטרה באלימות שוטרים, הביאה לבסוף בשנת 1992 להעברת נושא חקירות השוטרים ממשטרת ישראל לפרקליטות המדינה ולהקמת מח״ש כמחלקה בפרקליטות. ראייה מקצועית מחייבת להבין שמח״ש נותנת שירות לאזרח, אך בה במידה נותנת גם שירות למשטרה. בכך שהיא מאפשרת לה לזהות את השוטרים המושחתים בשורותיה ולהוציאם מהמשטרה, אם בשל שחיתות של טוהר מידות, ואם בגלל שימוש בכוח והתעמרות שלא כדין. ניתן לומר כמעט ככלל, שלא כך ראתה המשטרה את מח"ש, ארגונים לא אוהבים ביקורת, כבר אמרנו? לשיא הגיעו הדברים בתקופת המפכ"ל אלשיך, ולשיא השיאים, כמובן, בתקופה של יעקב שבתאי כמפכ"ל חיוור ושר לביטחון פנים המתנהג כבריון מתלהם כלפי מח״ש ומכניס למגרש לחצים פוליטיים בוטים. אל מול אלו חייבת מח״ש בגיבוי פרקליט המדינה, לגלות מנהיגות ולעמוד איתן מול לחצי המשטרה, והתלהמות הדרג הפוליטי. לצערי, גם כאן אנחנו משלמים בין היתר מחיר יקר על התקפות החוזרות ונשנות לאורך שנים על מערכת אכיפת החוק שהביאו ליכולת מוחלשת והססנות מצד מנהיגות הפרקליטות ומח״ש. ספק אם יכול להיות הסבר לכך שתיק החקירה בעניינו של הקצין שנראה והוסרט זורק רימון הלם לתוך קהל מפגינים וגורם לפציעת אחד מהם, נחקר בשל כך באזהרה כבר לפני למעלה משנה וההחלטה בתיק עדיין אין. הססנות זו מנוצלת על ידי השר לביטחון פנים, שבניגוד לנהלים הקיימים מבקש לקדם את הקצין לפיקוד על תחנה. דווקא בימים אלו, כשהרוחות הסוערות מגיעות גם לרחובות מצופה היה ממח״ש שהחקירות שמנהלים יסתיימו לכל היותר תוך מספר חודשים לאחר תחילתן והתוצאות ייוודעו בציבור. כך יוצרים אמון. לצערי המצב היום אינו כך. לשם כך, בקליפת אגוז צריך מח״ש עצמאית, חזקה, שתזכה באמון הציבור מחד ותרתיע את השוטרים העוסקים בכך מלהשתמש בכוח מעבר למידה הראויה מאידך. חלק מהותי מאותו אמון הוא חוסר התלות המוחלט בגורם פוליטי, הן לתהליך מינוי מנהל המחלקה והן להתנהלותה המקצועית.

אלוף במיל' נמרוד שפר על הסיבה האמיתית שמונעת מאיתנו לנצח את חמאס. רמז, זה לא חמאס... טקסט הפרק המלא: הדרך היחידה להפסיק את הדשדוש ולהביס את חמאס לא טמונה בהפעלת עוד ועוד כוח צבאי. בשבוע שעבר שחרר נתניהו וידאו היסטרי, בו הוא טוען שהוא מסרב לדון בשאלת היום שאחרי ברצועת עזה, כי הוא לא רוצה להפוך את חמאסטן לפתחסטן. הסרטון יצא שעות ספורות לפני מסיבת העיתונאים, בה גלנט, שר הביטחון, עמד לפני הציבור וגילה לנו שאין לממשלה אף לא תוכנית אחת לעתיד של רצועת עזה, ושהיא מסרבת לדון בכזו. ובזמן שנתניהו מעכב וממסמס כל דיון על עתיד הרצועה, שהוא גם הדיון על עתידינו. בזמן שהוא עובד על הסיסמה הריקה הבאה שהוא ידחוף לגרונו של הציבור, חמאס חוזר למקומות בהם הוא כבר הובס. חיילי צה״ל בעזה נלחמים, נפצעים ונהרגים, מטהרים את העיר עזה ואז נאלצים לחזור אליה, כי חמאס התבסס בה שוב. מטהרים את ג'בליה ואז חוזרים אליה ונהרגים בה, כי חמאס התבסס בה שוב. כך נראה דשדוש וכך נראית הפקרות שלטונית. הדרך היחידה להפסיק את הדשדוש ולהביס את חמאס לא טמונה מהפעלת עוד ועוד כוח צבאי. היא טמונה בהצבת חלופה לחמאס. אגב, אותנו, הציבור, אין צורך לשכנע שחמאס הוא איום נורא. ורק עבור נתניהו והימין המשיחי הוא נכס של ממש. לכן הם גידלו אותו לממדים מפלצתיים ולכן הם גם היום מסרבים לעשות את מה שנדרש כדי למוטט אותו. עבור נתניהו חמאס חזק משמעו המשך הלחימה והמשך קיומו הפוליטי. ועבור הימין המשיחי, כל עוד אין שלטון מסודר בעזה, אפשר להמשיך ולאחוז בפנטזיה להתנחל מחדש ברצועה. חשוב לומר לנתניהו וגם להוזי ההזיות מהימין המשיחי. בעזה יש למעלה משני מיליון פלסטינים ולכן בסופו של יום ישלטו בעזה פלסטינים. לא שלטון צבאי ישראלי, לא שלטון אזרחי ישראלי, פלסטינים. וגם אי אפשר להרוג את כל מחבלי חמאס כמו שמציע, מבטיח לנו נתניהו. בכל יום מתווספים לחמאס לוחמים נוספים, תמיד תהיינה רקטות שלא יאותרו ותמיד יהיו רובים שלא יימצאו. במקרה הזה עוד כוח לא יביא לעוד ביטחון. לכן ישראל שמעוניינת בביטחון ושגשוג ולא בחלומות משיחיים צריכה לבחור מה משרת אותה הכי טוב. והכי גרוע הוא שלטון חמאס וגרוע מאוד גם כאוס שיתמלא בגורמים קיצוניים, לא פחות. וכמעט בלתי אפשרי לכלכל שלטון צבאי ישראלי שמשמעו פצועים והרוגים ללא הפסקה, עול כלכלי ענק על כלכלת ישראל, עול בלתי אפשרי על צה״ל ובידוד בינלאומי. ונותרת החלופה הכי פחות מסוכנת או גרועה שהיא למעשה היחידה האפשרית, והיא שלטון רשות. החדשות הטובות הן שיש כבר תוכנית לביסוס שלטון אלטרנטיבי ברצועה שיהיה חלק מהסדר אזורי רחב. היוזמה האמריקנית והסעודית להסכם אזורי רחב, כוללת בתוכה פתרון הסוגיה הפלסטינית, ותביא גם להכרת המדינות הערביות בישראל. לגיוס תמיכת העולם ולסיוע שלו במימוש פתרון הבעיה הפלסטינית, ולתחילת הדרך שלנו, של ישראל, להיות חלק מהמרחב המזרח תיכוני. יש רק בעיה אחת. בישראל יש ממשלה שביטחון לא מעניין אותה, וגם לא עתיד המדינה. למעשה חברי הממשלה מוכנים להקריב את ביטחון המדינה ואת עתידנו בה למען שרידות שלטונם. לכן מה שמונע מישראל לנצח, זה לא חמאס ולא איראן, אלא רק ממשלת ישראל והעומד בראשה. עצוב, אבל זו האמת המרה. מרה מאוד.

החודשים האחרונים הוכיחו שמדינת ישראל לא עמדה במבחן ההגנה על הילדים והנוער - אלו שנפגעו בגוף ובנפש, אלו שעדיין מפונים מהצפון והדרום, המדינה כשלה במיגון מוסדות חינוך ובאופן כללי לא עמדה בהגנה על כלל הילדים והנוער. עו"ד ורד וינדמן, מנכ"לית המועצה לשלום הילד, על הנחיצות בראיה מערכתית ובהבנית דרך סדורה, אם אנחנו רוצים להתחיל לשקם ולבנות את דור השבעה באוקטובר. טקסט הפרק המלא: תמונת המצב של הילדים בישראל בחודשי המלחמה הראשונים מלמדת שבמבחן ההגנה על ילדים מדינת ישראל לא עמדה. הנתונים שמספרים את סיפור הטבח והמלחמה מציירים תמונה שהדעת מתקשה לעכל והנפש מתקשה לשאת. 38 ילדים שנרצחו, 42 ילדים ונוער שנחטפו, שני פעוטות שעדיין בשבי, 48 אלף ילדים ונוער שנעקרו מביתם ומשגרת חייהם, כמעט 20 אלף ילדים ונוער שנפגעו בגוף ובנפש והוכרו על ידי המוסד לביטוח לאומי כנפגעי פעולות איבה. והנתונים האלה הם רק המבוא לתמונה הרת אסון, אשר לכל מה שצפוי להשתקף ממנה אנחנו ככל הנראה אפילו עדיין לא לגמרי מודעים. כל אשת מקצוע וכל חוקר יודעים לומר שאת ההשלכות החמורות ביותר של משבר אקוטי רואים ומרגישים רק בהמשכו או אפילו רק אחריו. ולכן רק מהפך מחשבתי מוחלט ושינוי אסטרטגי כולל במדיניות הנוגעת לילדים יוכלו לשנות את התמונה ולהציל אותם ואותנו כחברה. אבל כדי שזה יוכל לקרות, חייבים להפנים שרק חברה שהמערכות האוניברסליות שלה חזקות, רק חברה שפורסת רשת הגנה צפופה מספיק, היא חברה שמסוגלת להתמודד עם מצבי חירום ומלחמה. הביטחון שלנו כחברה משמעותו לא רק איתנות צבאית, אלא גם עוצמה בריאותית רגשית, חברתית וכלכלית. מגמות שליליות של שנים בעוני, בבריאות הנפש, בתחום הרווחה והסיכון לא התחילו בשבעה באוקטובר. אבל כשמצב חירום פוגש מערכות וכוח אדם ציבורי שהורעבו משך שנים ורשת ביטחון מחוררת, התוצאה כבר ידועה מראש. ערב השבעה באוקטובר, עשרים ותשעה אחוז מהתקנים של הפסיכולוגים החינוכיים לא היו מאוישים. במחוז דרום המצב אפילו היה חמור יותר, שלושים ושישה אחוזים מהתקנים. והשאלה המתבקשת היא, איך מערך כזה, שבשגרה הוא בחוסר אקוטי, יכול באמת לתת מענה בשעת חירום, כשהצורך גובר והמצוקות הן רחבות ומיידיות? וכך הם פני הדברים לא רק ביחס לפסיכולוגים החינוכיים. ערב השבעה באוקטובר, עשרים ושישה אחוזים ממוסדות החינוך לא היו ממוגנים כנדרש. נתונים כאלה אינם יכולים להתיישב עם המחויבות של המדינה לזכותם של ילדים לחיים, להגנה, לחינוך ולהתפתחות. את נושא הילדים והנוער והמוגנות שלהם, בגוף ובנפש, חייבים להעמיד בראש סדר העדיפויות הלאומי. את התוכניות שיבטאו שינוי סדר עדיפויות כזה, צריך לרקום בשיתוף בנות ובני הנוער, בדיוק כפי שהמועצה לשלום הילד עושה עם פרלמנט הנוער שלה. נדרשת ראייה מערכתית, נחוצה הבניית דרך סדורה, ארוכה טווח, שאינה תלאי על תלאי. אלה חייבות להתבטא בתוספת תקציבים, ובוודאי שלא בקיצוץ רוחבי של חמישה אחוזים, כפי שאושר בתקציב המדינה המעודכן ל-2024. ראייה מערכתית כזאת צריכה לכלול את הילדים והנוער שנעקרו מביתם ומשגרתם ומפונים כבר למעלה מחמישה חודשים. את הילדים במעגלי הטראומה הראשונים והשניים. ואת כלל הילדים והנוער בישראל. זה יהיה ההבדל שבין צעידה אל עבר תהום פעורה לרווחה לבין התקומה. אסור, פשוט אסור להפקיר בשנית את דור השבעה באוקטובר.

על שלושה עמודי יסוד שקרסו, עומדת (איכשהו) ממשלת נתניהו הכהניסטית והמשיחית. מהם ומה אנחנו צריכים לעשות כדי להבטיח עתיד טוב יותר לילדים שלנו? אל"מ במיל', ד"ר שאול אריאלי, מומחה לסכסוך הישראלי-פלסטיני, מנתח עבורנו את המצב.

בימים האלה, כשמעמדה הבינ"ל של ישראל מתדרדר בעולם, ד"ר יוסי ביילין, יוזם תהליך אוסלו ויוזמת ז'נבה, ושר המשפטים לשעבר מסביר בסרטון החדש שלנו, שאם ישראל לא רוצה להיות "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", ישראל חייבת לאמץ את תכנית ביידן. טקסט הפרק המלא: מאז 1937, הפתרון המאפשר לנו להבטיח מדינה בעלת רוב יהודי כרוך בחלוקת הארץ, בין מדינה יהודית למדינה ערבית או פלסטינית. כל פתרון אחר, אי הענקת זכויות לפלסטינים או בוודאי גירוש שלהם, מנוגד לא רק לחוק הבינלאומי, אלא גם לערכים היהודיים ולמגילת העצמאות. הימין הישראלי התנגד לתוכנית החלוקה מכ״ט בנובמבר 1947, ולאחר מלחמת ששת הימים, מנע כל ניסיון לחלוקת הארץ. טיוטת ההסכם בין המלך חוסן ושמעון פרס מ-1987, נדחתה על ידי הליכוד בראשות שמיר. שנה לאחר מכן, הודיע המלך ירדן כי הוא מוותר על הגדה המערבית לטובת הפלסטינים. מי שהבין את הסכנה למימוש החזון הציוני, כאשר ישראל שולטת על הגדה המערבית ועל רצועת עזה ללא רוב יהודי, חתר למציאת פרטנר פלסטיני שיטול על עצמו את האחריות לפלסטינים. ואש״ף, ששינה את עמדתו באופן משמעותי בנובמבר 1988, קיבל החלטה היסטורית, לאמץ את עיקרון החלוקה, שהוא היה נגדה. ואת החלטת מועצת הביטחון 242, שדיברה על כך שיש לכל המדינות החיות באזור זכות לחיות בשלום ובביטחון. וכך הוא הפך להיות המועמד הטבעי למלא את מקומה של ירדן. ממשלת רבין, שאימצה את המהלך הלא פורמלי שהתחלנו בזמנו מול אש״ף ב-93, הגיעה עם הארגון לחתימה על הסכם אוסלו, שהקים שלטון עצמי פלסטיני תוך קביעה, ששיחות בין הצדדים על הסדר הקבע יתקיימו, ויסתיימו בארבעה במאי 1999. זה לא קרה. בשני הצדדים עשו הגורמים הקיצוניים כל שיכלו כדי למנוע פתרון של שתי מדינות. הם השתמשו באלימות קשה, גרמו להחרפת השנאה בין העמים, והצליחו לטרפד את שאיפות הרוב. אלה שאיפות משני הצדדים, לחיים נורמליים, ללא טרור וללא אלימות. הסכם אוסלו הביא מיידית להסכם בין ירדן לבין ישראל, וב-2002 הפתיעה הליגה הערבית בפרסום מה שנקרא היוזמה הערבית, שקבעה ששלום בינינו לבין הפלסטינים יוביל לנורמליזציה בין כל העולם הערבי, ואחר כך גם בין כל מדינות האסלאם, לבין ישראל. ראשי ממשלות הליכוד התנגדו בתוקף ליוזמה הערבית, למרות שהבינו, כי שיתוף פעולה של מדינות האסלאם עם ישראל, הוא הדרך היעילה ביותר להרתיע את סרבני השלום וההכרה בישראל באזור, מלפגוע בנו. הם ניסו להקים קואליציה ישראלית ערבית מבלי להגיע להסכם עם הפלסטינים, ופעם אחר פעם כשלו בכך. כרגע, לאחר השבת השחורה של השבעה באוקטובר, ואל מול ההידרדרות במצבה של ישראל בעולם וההתקפה האיראנית על ישראל, ומצבנו הכלכלי הקשה, יהיה זה חוסר אחריות מן המעלה הראשונה שלא לקבל את תוכניתו של הנשיא ביידן. סיום המלחמה בעזה, הצבת כוח רב-לאומי ברצועה, החזרת החטופים כמובן, הקמת קואליציה אסטרטגית ישראלית-ערבית שכוללת את סעודיה, ושיבה לשולחן המשא ומתן עם אש״ף, לקראת הקמתה של מדינה פלסטינית.

גם מותו הפתאומי של נשיא איראן ראיסי, לא משנה את העובדה שישראל חייבת לגבש אסטרטגיה כוללת מול איראן והפרוקסיז שלה. ד"ר רז צימט, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), אונ' ת"א, מסביר. טקסט הפרק המלא: המתקפה האיראנית לעבר ישראל בליל ה-14 באפריל מבשרת שלב חדש ומסוכן בעימות האסטרטגי בין איראן לישראל, שהחריף בשני העשורים האחרונים בצל ההתקדמות בתוכנית הגרעין האיראנית, התעצמותה הצבאית של איראן והתבססותה הגוברת סביב גבולותיה של ישראל. במשך שנים העדיפה איראן לפעול נגד ישראל באמצעות שלוחיה במזרח התיכון. שיטת פעולה זו נועדה להרתיע את ישראל ולהקיף אותה ב"טבעת אש" תוך שימור מידה רבה של מרחב חסינות והכחשה. המלחמה בעזה סיפקה לאיראן הזדמנות ראשונה לממש באופן יעיל – גם אם חלקי – את תפיסת התלכדות הזירות מול ישראל. במקביל, ניצלה איראן את המלחמה להעמקת מעורבותה האזורית, לבלימת תהליך הנורמליזציה בין ישראל למדינות ערב ולהגברת הלחץ הצבאי,המדיני והכלכלי על ישראל. בשנים האחרונות אימצה ההנהגה האיראנית את מדיניות "הפנים מזרחה". הפניית המאמצים האיראנים לכיוון רוסיה וסין קיבלה משנה תוקף בעקבות פרישת הנשיא טראמפ מהסכם הגרעין והשבת הסנקציות הכלכליות במאי 2018, והאכזבה בטהראן מאוזלת ידה של אירופה לנוכח מדיניות "מקסימום הלחצים" האמריקאית נגד איראן. המלחמה באוקראינה ואספקת הכטב"מים מאיראן לרוסיה שדרגו את השותפות בין שתי המדינות לשותפות אסטרטגית המנוצלת על ידי איראן לביצור מעמדה במסגרת הסדר העולמי הרב-קוטבי החדש – במחנה אחד לצד רוסיה, סין ומדינות הדרום הגלובלי ונגד המחנה הליברלי-דמוקרטי בהובלת ארצות הברית. ומעל לכל אלה, ממשיכה איראן להתקדם ולהתבסס עוד יותר בסף הגרעיני וייתכן שאף לקדם מהלכים, שנועדו לקצר את הזמן למסוגלות גרעינית, בהינתן החלטה אסטרטגית מצד ההנהגה האיראנית. התקדמות זו מבטאת כישלון אסטרטגי חמור של מדיניות ישראל בעשור האחרון, שנועדה לבלום ולעכב את התגרענותה של איראן. במציאות זו, לא ייפלא שאיראן רואה גם בתוצאות התקיפה נגד ישראל הישג משמעותי חרף יירוט רוב השיגורים. הצהרות של בכירים איראנים ופרשנויות באמצעי התקשורת הממסדיים באיראן משקפים הערכת מצב לפיה הרפובליקה האסלאמית הצליחה להשיג מאזן אסטרטגי מול ישראל ולפצות על חולשתה הצבאית הקונבנציונלית באמצעות מערך טילים וכטב"מים ורשת אזורית של שלוחים ושותפים. לא נראה כי מדובר בדברי רהב ותעמולה אלא בהערכה אותנטית – גם אם יש בה מידה של הפרזה - מצד ההנהגה האיראנית. אלו תהליכים מטרידים המחייבים אסטרטגיה כוללת מול איראן,שתספק מענה משופר לאתגרים שהציבה בפני ביטחונה הלאומי של ישראל, ובראשם תוכנית הגרעין,התעצמותה הצבאית וחתרנותה האזורית. בזירה האזורית, ישראל צריכה לחתור לסיום המלחמה בעזה תוך מימוש, גם אם לא שלם, של יעדיה המרכזיים, ובראשם נטרול יכולותיו השלטוניות והצבאיות של חמאס ושחרור החטופים, ולכינון ארכיטקטורה הסדרית אזורית, שתחליש את הציר הפרו-איראני ותבלום את השפעתו מערערת היציבות באזור. זאת על בסיס יצירת אלטרנטיבה שלטונית לחמאס בעזה וחידוש המגעים לנורמליזציה עם ערב הסעודית כחלק מקידום הבנות רחבות עם ארה"ב. תהליכי הסדרה מדינית והפגת מתיחויות, ובכלל זה בזירה הפלסטינית, עשויים להגביל את יכולתה של איראן לנצל את המצב המשברי כהזדמנות להעמקת השפעתה. בתחום הגרעין, נדרשת אסטרטגיה, שתכליתה להרתיע את איראן מצעדים, שמשמעותם התקדמות בפעולות כגון העשרה ל-90 אחוזים, בדרך לייצור ראש נפץ גרעיני. ברור כבר עתה כי במערכה מול איראן ביום שאחרי המלחמה בעזה לא תוכל ישראל לפעול לבדה, והיא תצטרך לשתף פעולה הן עם ארצות הברית והן עם מדינות ערב המתונות במאמצים לפעול נגד האיום האיראני, על מרכיביו השונים. לשם כך יש צורך בהנהגה פוליטית אחראית הרואה הכרח בעיצוב מציאות הסדרית חדשה באזור, בשיפור הקשרים עם ארצות הברית ועם המחנה הליברלי-דמוקרטי במערב ובקידום תהליכי הנורמליזציה עם העולם הערבי.

מושב הקיץ של הכנסת ה-25 נפתח ביום זעם ושיבוש ובקריאות ל"בחירות עכשיו". אז הזמנו שוב את פרופ' אניטה שפירא, היסטוריונית ופרופ' אמריטה לתולדות העם היהודי וישראל, לספר לנו על היסטורית ההתפטרויות של ראשי ממשלה בישראל בעבר. עד שהגיע נתניהו. טקסט הפרק המלא: לא לדבוק בכיסא, לקחת אחריות ולפרוש מהחיים הפוליטיים לנוכח התוצאות הטרגיות של מדיניות מוטעת. זו הייתה המסורת של ראשי ממשלה בישראל. גולדה מאיר הייתה ראש ממשלה אהודה מאוד בציבור. הישראלים אהבו את יכולתה של גולדה לומר לא לאו״ם ולמעצמות ואפילו לאפיפיור. מלחמת יום הכיפורים פרצה משום הקיפאון המדיני שנוצר. הכישלונות של צה״ל בימים הראשונים של המלחמה ובעיקר האבדות המרובות היו טראומה שלא נמוגה גם לאחר הניצחונות בסוף המלחמה. גולדה ומשה דיין, שר הביטחון הנערץ, נתפסו בציבור כאחראים לקיפאון המדיני שהוביל למלחמה הקשה. אמנם, בבחירות שהתקיימו זמן קצר אחרי הפסקת האש, גולדה קיבלה מנדט מחדש מהעם. אם כי פחות מנדטים מאשר בבחירות הקודמות. אבל ככל שחזרו המילואימניקים וחיילי הסדיר מהמלחמה, כן געתה תחושת המחדל. האבדות הכבדות עוררו זעם בציבור. החלו הפגנות, למרות שההפגנות אז היו הרבה פחות מצומצמות מאשר היום, וכוונו בעיקר כלפי דיין, גולדה לא נדבקה לכיסא. היא התפטרה ודיין התפטר אף הוא. מה שקבע את הלך הרוח של גולדה הייתה תחושת האחריות. היא הייתה הראש. והיא הרגישה אשמה. ב-1977 עלה הליכוד בראשותו של מנחם בגין לשלטון. זו הייתה הקדנציה שבה בגין היה איש השלום. הוא הדהים את העולם ביוזמת השלום שלו שהביאה לביקור סאדאת בירושלים ואחר כך לשיחות קמפ דייוויד שהובילו להסכם השלום עם מצרים. בבחירות של 1981 התוצאות היו כמעט תיקו בין הליכוד והעבודה. הממשלה שקמה הייתה ממשלת ימין על מלא. בדרום לבנון התבצרו מחנות פליטים פלסטינים. יישובי הצפון סבלו מהרעשות קיוטשה. ישראל מצאה עצמה נלחמת עם סוריה. משתלטת על חלק מביירות. מואשמת בטבח הפלסטינים במחנות סברה ושתילה. ובסופו של דבר נאלצת לצאת מלבנון. עד יציאת ישראל מלבנון נפלו כ-700 חיילים ישראלים. המלחמה בלבנון הייתה המלחמה הראשונה של ישראל שהתנהלה ללא קונצנזוס ציבורי. הייתה תחושה שלא אומרים לאזרחים את האמת. שהמלחמה מתרחבת ללא ביקורת ציבורית. ההפגנות מול ביתו של בגין עם שלטים שעדכנו יום יום את מספר ההרוגים במלחמה. כל אלה הכבידו על ליבו של בגין. בסופו של דבר הוא הודיע בממשלה איני יכול יותר. זו הייתה המסורת של ראשי ממשלה בישראל. לא לדבוק בכיסא. לקחת אחריות ולפרוש מהחיים הפוליטיים לנוכח התוצאות הטרגיות של מדיניות מוטעת. עד שבא נתניהו.

בימים האחרונים דיווחה התקשורת חדשות מרות על החטופים שמצאו את מותם בשבי. אבל איך נהגה התקשורת בדיווח על חטופינו החיים? ומדוע בחרו ערוצי החדשות באופן כמעט גורף לא לשדר את הסרטונים שפרסם חמאס? יזהר באר, עיתונאי ופעיל חברתי, על הביטוי "טרור פסיכולוגי" ומה עומד מאחוריו. לא מה שחשבתם. טקסט הפרק המלא: כמו בהתנייה של עדר, הסכימו כל ערוצי הטלוויזיה לצנזר עבורנו את המראות של חטופינו החיים. האם הם דאגו באמת להגן עלינו מהטרור הפסיכולוגי של החמאס? או שהם שמרו על האינטרסים של ראש הממלכה? הבה נדבר על טרור פסיכולוגי. לא, הבה נדבר על טרור מדיני. ואולי על טרור מדינתי? הבה נדבר על טרור. טרור, על פי ההגדרה המקובלת, הוא טקטיקה של מאבק אלים המופנה כלפי אזרחים לשם השגת מטרות פוליטיות באמצעות הטלת אימה. אבל לא כל מה שמקומם אותנו בהתנהלותו של הצד השני הוא באמת טרור. אפשר לקחת לדוגמה את סרטוני החטופים שפרסם החמאס מאז שבעה באוקטובר, שערוצי הטלוויזיה אצלנו מנעו את פרסומם בטיעון שהם מגינים עלינו, הציבור, מפני טרור פסיכולוגי של החמאס. כמה מגוחך. האם לילדים קטנים חסרי מודעות עצמית, דמינו? האם החברה הישראלית תתמוטט מול מראות של חטופים זועקים מדם ליבם לשחרורם? וכי מישהו אינו מודע לכך שמדברים גם מתוך אילוצי שביים? להבדיל, כשאנחנו מראים אסירי נוחבה שבויים מספרים למצלמות את כל מה שאנחנו רוצים לשמוע, זה בסדר, מכיוון שזה לא יותר משימוש לגיטימי בכלים של פרופגנדה פוליטית או הסברה. אבל הם? נקפוץ לרגע לעבר הרחוק, לצילומי חיילי צה״ל השבויים שפורסמו בטלוויזיות של מצרים וסוריה ב-1973. אלה היו רגעים לאומיים משביתי שמחה, לראות את חיילינו כפותים וכפופים, חלקם במכנסיים פצועים ורטובים, מראות שלא התרגלנו אליהם. ובכל זאת, הערוץ היחיד של הטלוויזיה הישראלית שידר את סרטוני הפרופגנדה האלה. זאת הייתה הדרך המיידית להתוודע לשלומם של השבויים. ולברר מי חי ומי חסר, האם התמונות הללו השפיעו על הציבור ועל מקבלי ההחלטות? בוודאי שהן השפיעו, וכנראה גם תרמו לתמיכה ציבורית בהסכם השלום עם מצרים. ״תחזיר את סיני ואת הבנים הביתה כדי שלא נראה תמונות כאלה שוב״ זעק הציבור בארץ, ובגין שמע. ואפשר לקפוץ קדימה לצילומים שפרסם החמאס של החטופים נחשון וקסמן, ואחר כך גלעד שליט. כמה התרגשנו לראות שהם שרדו, כמה שמחנו לקבל אות חיים מהם. איזו הילולה הייתה בארץ כשקיבלנו תמונה אחת של רון ארד. כמה רצינו עוד כאלה, ולא קיבלנו, לצערנו. אבל הזמנים השתנו, ורוח הממלכה השתלטה על התודעה. וכמו בהתנייה של עדר, הסכימו כל ערוצי הטלוויזיה לצנזר עבורנו את המראות של חטופינו החיים, זועקים מעומק המנהרות לראש ממשלתם ״שחרר אותנו.״ האם הם דאגו באמת להגן עלינו מהטרור הפסיכולוגי של החמאס? או שהם שמרו על האינטרסים של ראש הממלכה, שאותו האשימו החטופים בהפקרתם? ואולי הצנזורה העצמית הזאת מאפשרת בעצם לראש הממשלה, זה הקרוי על ידם ״מקור מדיני בכיר״, להמשיך לטשטש את התודעה הציבורית בסיסמאות נבובות על ניצחון מוחלט שתכף יגיע, בהסתירה את זוועות השבי המתמשך, במנהרות החמאס והשלכותיהן על שרידות החטופים? עכשיו גם מתברר שנציגים של ראש הממשלה איימו על משפחות החטופים, לפגוע בסיכוי של יקיריהם להשתחרר אם הם ידברו בגנותו. טוב שהצנזורה מרצון מתערערת עכשיו, והסרטונים האחרונים של החטופים, הירש גולדברג פולין, עומרי מירן וקית׳ סגל, שודרו חלקית כי הצנזורה הזאת לא מגיעה לנו. היא מרגישה קצת כמו, טרור פסיכולוגי.

איל וולדמן מבכירי ההייטק הישראלי, חתן פרס ישראל, יזם שהכניס למשק הישראלי מיליארדים רבים ואב שכול ממסיבת הנובה הארורה, מסביר מה צריך בשביל להקים חברה טובה ואיך אפשר ללמוד מכך לגבי בניה של מדינה? ספוילר - כלום מזה לא קורה בממשלת נתניהו - בן גביר - סמוטריץ'... טקסט הפרק המלא אני צריך להזכיר משפט אחד של אנדי גרוב שאמר Only the paranoid survive ואני חושב שב6 לאוקטובר לא היינו מספיק פרנואידים, היינו יהירים מדי ובאמת ב7 אוקטובר קרה לנו האסון הכי גדול בגלל שלא ניהלנו את המדינה ואת הגופים הביטחוניים בצורה של פחד מתמיד, של חשש מתמיד ממה שיכול לקרות אז ההצלחה בסופו של דבר נמדדת בחברות הכלכליות על ידי השורה התחתונה שזה מחיר הרווח או מחיר המניה אבל כדי להגיע לתוצאות טובות צריך לבנות חברה בריאה חברה שהיא מאוד מאוד מקצועית בכל התחומים לא רק בתחום אחד, היא מקצועית גם בהנדסה, גם בפיתוח גם בארכיטקטורה, גם באקזיקיושן, פשוט חייבים להיות מקצוענים בהכל החברה חייבת להיות עם יושרה ולהיות חברה מאוד הוגנת גם פנימה וגם החוצה. איך מתרגמים את זה למדינה? אז במדינה חייב להיות צוות הנהגה מאוד מאוד מקצועי שמבין בדיוק את מה שהוא עושה בכל התחומים צוות שלא מסתכל רק סקטוריאלי או בצורה פוליטית אלא מסתכל על מה שטוב למדינה. שחיתות זה הדבר הכי גרוע שיכול להיות במדינה וצריך לעקור את השחיתות מהיסוד כי בכל מקום שיש שחיתות לא צומחת חיטה טובה. ואני חושב שכמו שהראש מתנהג, כמו שהמנכ״ל מתנהג ככה מתנהגת כל החברה. אני חושב שההשמה או הבחירה של האנשים המובילים בכל מקום בחברה הוא מאוד קריטי. למזלי בחרתי את האנשים הכי מקצועיים לכל תפקיד, ואתה צריך להבין שהם יכולים לעשות את מה שאתה דורש מהם ויותר מזה. אתה צריך לדאוג שהם יהיו אנשים שנאמנים קודם כל למדינה ואחר כך לך או במקרה שלי קודם כל לחברה ואחר כך למנכ״ל. שבאמת ינהגו ויגידו את מה שהם חושבים ולא מה שאני או ראש הממשלה רוצה לשמוע. אתה צריך לשים את האנשים שלא מסתכלים סקטוריאלית ורק על הבסיס שלהם אלא מסתכלים על מה שטוב לרוחב כל אזרחי המדינה ומה שנכון למדינה ועוד דבר חשוב להסתכל לטווח הארוך ולא רק לטווח הקצר. אז אני חושב שכדי לתקן את המדינה צריכים להחליף היום את הממשלה. צריכים לבנות פה ממשלה חזקה שיש לה את המקצוענות, את היושרה ואת היכולת להכיל ולבנות עבור כלל המדינה, עבור כל אזרחי המדינה. אני קורא למעשה לאנשים הטובים מכל המגזרים שיכולים להירתם ובאמת מובילים היום ארגונים מאוד מצליחים ומאוד טובים והצליחו ויש להם הרבה מאוד ניסיון מהעבר לבוא ולתרום, להצטרף למפלגות הנכונות באמת לבנות פה מנהיגות ראויה, מנהיגות טובה שכבר אנשים שבנו ועשו בחייהם הרבה מאוד דברים יבואו ויעשו כרגע למען המדינה.

אתמול היה יום העצמאות אבל להבדיל, גם חודש מהמתקפה חסרת התקדים של איראן על ישראל. אז הזמנו את ד"ר תמר עילם גינדין, מומחית לאיראן, להסביר לנו איך הפכה איראן ממדינה כ"כ מערבית ומתקדמת למדינה חשוכה ופוריטנית כמו הרפובליקה האיסלאמית. ומה הדבר שלנו הישראלים, כדאי לשים לב אליו במיוחד? סרטון שאתם.ן לא רוצים.ות לפספס. טקסט הפרק המלא: השאלה שהרבה שואלים אותי היא איך קרה שמדינה כל כך מערבית ומתקדמת כמו איראן הפכה למדינה כל כך חשוכה ופוריטנית כמו הרפובליקה האסלאמית. לפני שאענה, אסייג ואומר שבמדינה עם כל כך הרבה אנשים אי אפשר לומר משהו שיהיה נכון לכולם. אבל יש הכללות שכן אפשר לעשות על בסיס מה שרואים ושומעים ברשתות, במציאות ומהאנשים. למעשה, השאלה היא הפוכה. איך העם האיראני, בעל הרגשות הדתיים העזים, שאפילו לחילונים שבו היה איזשהו כבוד לדת האסלאם, והרוב לא הבינו מה הקטע של השאה עם כורש איך הוא הפך לעם שרבים מצעיריו נעלבים כשקוראים להם מוסלמים, למרות שזו הדת שאליה נולדו, ועולים לרגל לקבר כורש ומתגאים במורשתם העתיקה. התשובה היא, מטוטלת הזהויות האיראנית. מצד אחד, האיראנים מוסלמים כבר מאות שנים. מצד שני, היו להם כמה אימפריות ענקיות עוד לפני שמוחמד נולד. השפה הפרסית היא הודו-אירופית, כלומר חולקת מוצא משותף עם לשונות אירופה ושונה לגמרי מערבית. במאה ומשהו השנים האחרונות, בכל פעם שהשלטון לקח את מטוטלת הזהויות לכיוון אחד, העם לקח אותה לכיוון השני. בתקופתו של רזא שאה (1925-1941) הייתה ממש כפייה חילונית. חזונו של מחמד-רזא שאה, השאה האחרון, היה איראן מערבית, חילונית, מתקדמת, משכילה, והורדת מעמדם של אנשי הדת. הוא נתן זכות הצבעה לנשים, ערך מסיבות ערך מסיבות ענק ל-2500 שנה לכורש הגדול, ואלה העלו עליו את זעמו של העם, כי זה היה על חשבונם בעוד שאנשים היו רעבים ברחוב. צעירים גילו את רזי האסלאם והדבקות, הציפו את המסגדים והעבירו ביניהם קלטות של איתאללה רוחאללה ח'מיני. המהפכה הייתה המהפכה של כולם. נשים, גברים, איסלאמיסטים, חילונים, סוחרים, אינטלקטואלים, קומוניסטים. חומייני משך בחוטים עוד מלפני שחזר לאיראן, אבל השתלטות אנשי הדת על השלטון בכל זאת הייתה בלתי צפויה, כי בכל המהפכות הקודמות הם הובילו, אבל לא לקחו את המושכות. זה בכלל מנוגד לכללי השיעה, שלפיהם אסור לאנשי דת לשלוט. זו, אגב, הסיבה שלמנהיג קוראים מנהיג - רהבר - "מוליך בדרך", ולא מלך, ראש ממשלה או נשיא. עזבו שרוב הנשיאים מאז מות חומייני היו אנשי דת. בהתחלה העם ניסה למרוד, אנחנו מכירים את התמונות מהפגנות הענק נגד חוק החג'אב, אבל אז קרה נס גדול לרפובליקה האסלאמית. צדאם חסין פלש לאיראן וכבש את העיר ח'רמשהר, והיה צריך להתאחד מסביב לדגל. ״עכשיו לא הזמן״ אמרו. אחרי שנה ח'רמשהר שוחררה וכולם חשבו שזה נגמר, אבל חומייני לא הסכים להפסיק עד הניצחון המוחלט. או במילים שלו, הוא אמר שהוא מעדיף לשתות גביע תרעלה. אחרי שמונה שנים, מיליון נפגעים בשני הצדדים וחורבן עצום, האיראנים התעוררו לרפובליקה האסלאמית שקיימת כבר שמונה שנים עם מוסדות שלטון יציבים ומבוססים, ודיקטטורה שעד היום הם לא הצליחו להשתחרר ממנה. בנוסף, הרפובליקה האסלאמית מבזבזת את כספי איראן, כספי הנפט והמיסים, על מלחמות לא להם בעזה, בלבנון, בסוריה ובתימן, והעם מביע את הזעם על כך גם בסיסמאות בהפגנות, כמו נה ע'זה נה לבנאן ג'אנם פדאי איראן "לא עזה לא לבנון נשמתי קודש לאיראן". הדבר נותן את אותותיו בחברה. מטוטלת הזהויות נוטה עכשיו חזק לצד השני. האיראנים הצעירים רוצים להידמות למערב, רוצים קשרים עם המערב ושונאים את האיסלאם. מעריצים את כורש ורוצים להתחבר למורשתם הקדומה בתקופות של מתיחות אנשי דת חוששים ללכת ברחוב עם הלבוש המסורתי, כי במקרה הטוב צעירים יעיפו להם את העמאמה הטורבן מהראש באתגר טיק טוק, או ירדפו אחריהם בצעקות "בי שרף בי שרף" בושה בושה, ובמקרה הרע יכו אותם וישברו את לשכותיהם. הרפובליקה האיסלאמית בגלל הכפייה הדתית ושוד הקופה הציבורית היא הדבר הכי רע שקרה לאסלאם באיראן.

ביום הזכרון העצוב הזה, פרופ' אסא כשר, פרופסור אמריטוס לאתיקה מקצועית ולפילוסופיה וחתן פרס ישראל , אב שכול בעצמו, מזכיר לנו שאנחנו חייבים תמיד לשאול את עצמנו האם המנהיגים שלנו שולחים את בנינו ובנותינו למלחמת אין ברירה או שיש ברירה ואנחנו חייבים לדאוג שחיילינו לא ימותו לשווא. טקסט הפרק המלא: חיילים שיהרגו חס וחלילה וחס בלחימה ברפיח כשזה לא משרת את המטרה של החזרת החטופים, יהיו כאלה שלמרבה הצער לא רק יהרגו, אלא ימותו לשווא. במלחמה נופלים חיילים ולפעמים נוצרת הרגשה שחיילים נופלים לשווא. אין הרגשה איומה יותר מן ההרגשה הזאת. לא רק שהחייל נספה ואיננו עוד בין החיים אלא גם למותו לא הייתה משמעות. חיילים מבצעים משימות, חלקן מסוכנות. בוודאי שחייל שנהרג תוך כדי ביצוע המשימה שלו לא נהרג לשווא. הוא נהרג כשהוא משרת את המטרה, כשהוא משרת את הערכים שהמלחמה הזאת באה לבטא. אבל לפעמים יכול להיות שלא ברור לשם מה נלחמים בכלל, עדיין יכול להיות שהחייל לא מת לשווא מפני שהוא נהרג כשהוא הלך להציל חיילים אחרים שנפגעו. אבל לפעמים אנחנו נתקלים בירי דו-צדדי. חיילים יורים על חיילים בטעות כי הם לא מזהים אותם נכון, כי הם חושבים שהם אויב. במלחמה הנוכחית, חרבות ברזל, יש יותר מ-20 חיילים שנהרגו מאש כוחותינו. הם מתו לשווא. הדוגמה הבולטת ביותר של מוות לשווא זה כשהמלחמה היא לא צודקת. כשהמלחמה היא מלחמת יש ברירה. כאשר המנהיגים של המדינה יכלו שלא להוציא את החיילים למלחמה, ובכל זאת הם הוציאו אותם למלחמה, ובכל זאת חלק מהם נהרגו. המוות הזה היה מוות מיותר, ולכן הם נהרגו לשווא. אנחנו צריכים לחשוש חשש עצום מן האפשרות הזאת של מלחמה שהיא מיותרת. כשאנחנו מסתכלים עכשיו, ברגעים האלה, על לפעול ברפיח, כדי לפגוע בכמה גדודי חמאס שנשארו שם, הרצון הזה הוא טבעי, אבל הוא מתנגש ברצון שלנו להחזיר את החטופים. המטרה העליונה של הלחימה היא החזרת החטופים, ולכן כל מה שלא משרת את החזרת החטופים הוא לא רצוי, לא ראוי, לא מוסרי, לא נכון, מיותר. חיילים שיהרגו חס וחלילה וחס בלחימה ברפיח, כשזה לא משרת את המטרה של החזרת החטופים, יהיו כאלה שלמרבה הצער לא רק יהרגו, אלא ימותו לשווא.

רגע לפני הצפירה שמסמנת את תחילתו של יום הזכרון, אולי הקשה ביותר שחווינו כמדינה, דיברנו עם פרופ' עפרית שפירא-ברמן מהאונ' העברית, על אחד משלבי האבל החשובים ביותר - הכעס - ואיך אפשר לרתום את הכעס לתיקון ולשינוי לטובה. טקסט הפרק המלא: בעשרת החודשים של בין ינואר 23 לאוקטובר 23 חווינו אובדנים קשים וצער עמוק. אי אפשר לדבר על אבל ועל התאבלות בלי לדבר על המודל של אליזבת קובלר-רוס, שבו היא מציינת חמישה שלבים לתהליך אבל והתאבלות בריא. השלב הראשון הוא הכחשה, אחר כך כעס, אחר כך משא ומתן, דיכאון ולבסוף השלמה. במחקר שהתפרסם לפני שנה, בודוויל טוען כי בזכות או אולי בגלל התרבות הפופולרית האמריקאית, המודל הזה התקבע כמודל מדעי, למרות שהוא אינו כזה וסביר שהוא לא תואם את תהליך ההתמודדות של רובנו עם אובדן. בינואר 23 הכריזה כידוע הממשלה על הפיכה משטרית. בשביעי באוקטובר נרצחו מעל כ-1,200 מאזרחי המדינה ונחטפו לעזה יותר מ-250. מדובר בשני אובדנים טראומטיים. מהנוראים ביותר שחווינו, מאז השואה ומאז הקמת מדינת ישראל. ג׳נוף-בולמן אחת החוקרות החשובות בתחום של טראומה, הגדירה את מהות הטראומה כניפוץ של תפיסות היסוד שלנו. לכולנו יש תפיסות יסוד, בדרך כלל בנוגע לצדק, ביטחון, מוסר וסדר קיומי, שהן בגדר מובן מאליו ואין צורך לחשוב עליהן, עד שאנחנו פוגשים טראומה. שם מתנפצות תפיסות היסוד שלנו וגם החיים שלנו. ביחס לשתי הטראומות, ההפיכה והטבח, אני טוענת כי מבין חמשת השלבים שמניתי קודם, שלושה לא רלוונטיים בכלל. אחד רלוונטי, השלב של דיכאון, אבל גם הוא צריך לעבור התמרה כדי שנוכל לפעול מתוכו ולא לשקוע פנימה. השלב היחידי שחשוב לענייננו הוא כעס. אי אפשר להכחיש את מה שקרה. אסור לנהל משא ומתן על ערכי היסוד של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, ליברלית ושויונית. ואין אפשרות להשלים עם מציאות שבה הממשלה נוטשת ומפקירה אותנו, האזרחים, ברוח, בנפש או בגוף. כעס הוא אם ככה הרגש היחידי, הרצוי, הנכון ואפילו ההכרחי בעת הזו. מכיוון שמרביתנו תופסים כעס כרגש לא נעים ולא חיובי, ואנחנו נוטים להקביל בינו ובין תוקפנות, צריך קודם כל להבחין בין שניהם. בייקר-מילר מציעה את ההבחנה הבאה. תוקפנות זאת השתקת האחר, כעס לעומת זאת מהווה ביטוי לתחושה שנעשה לנו עוול. משטרים פופוליסטים דכאניים מבקשים תמיד, קודם כל, לדכא את כעסם של אלו שמתנגדים להם. הם עושים את זה בהרבה צורות, קודם כל באמצעות תיוג של הכעס כשלילי, כאסור ואפילו כבוגדני. למרות זאת, מחקרים מעידים כי כעס עשוי להיות רגש חיובי שתורם לתחושת הכוח שלנו כאזרחים וכקבוצה. הוא יכול להניע אותנו לפעולה משמעותית. אני רוצה לעשות חיבור חיובי בין כעס לכוח. גם לכוח יש שתי הגדרות. הראשונה שבהם, של וובר, מ-1947, מגדירה כוח כיכולתו של פרט או של קבוצה להשיג את רצונם גם אם הדבר מנוגד לרצונו של האחר. בייקר-מילר, שוב, מציעה הגדרה חדשה לכוח, שמהותו היכולת לחולל שינוי, שהוא גם לטובת האחר. לסיכום, אני רוצה להגיד שהאובדן הוא עצום והכעס שלנו גדול. ושניהם צריכים להיות מתורגמים לפעולה נמרצת שמטרתה להבריא את החברה הישראלית ואת המדינה. איבדנו כל כך הרבה בשנה החולפת. אם לא נכעס ולא נפעל, אנחנו נאבד עוד ועוד. אנחנו נאבד את הדרך ואפילו את הסיבה להיותנו פה.

ביום העצמאות יערך כמדי שנה, טקס פרסי ישראל. השנה יזכו בפרס 12 גברים ורק 2 נשים. אלה אלקלעי, יו"ר שדולת הנשים, על הטקס שצריך להיקרא אולי "פרס גברי ישראל". טקסט הפרק המלא: אם במועד שידור דברים אלו עדיין לא שחררו את החטופות והחטופים, אז אין לכם מה לצפות בסרטון. המקום הזה אבוד. אם מהלך השחרור החל, אז במסגרת הדברים שצריך לשפר כאן בעתיד הקרוב, אסור לשכוח את פרס ישראל. זה אולי נראה עיסוק איזוטרי בימים אלו, אבל השנה הפרס מעורר סערה ציבורית יותר מתמיד. כשבניגוד למקובל, שר החינוך בחר לבחוש בתהליך. ברור לכולנו שפוליטיזציה של הפרס תסתום את הגולל על יוקרתו וערכו. פרס ישראל הוא מוסד חשוב וראוי. קבלת הפרס מייצרת מנוף להמשך והגברת העשייה, מקפצה לאנשים שעושים, תיבת תהודה לפועלם. יש קונצנזוס על מה הפרס צריך לשקף. יש קונצנזוס לגבי חשיבותו. אבל צריך להודות שהמנגנון היה פגום גם לפני שקיש בחר לשבש אותו. בכל שנה מחדש נבחרים בעיקר גברים אשכנזים. כבר ב-2010, כתב מבקר המדינה, נשים היוו 42% מהרכב ועדות הפרס, אבל רק 26% מהמועמדים שהציבור הגיש. לא מפתיע אם כן שזכו השנה בפרס 12 גברים ושתי נשים. כתזכורת, נשים מהוות 51% מהציבור, ערבים וערביות כ-20% חרדים וחרדיות כ-13% עדות המזרח כ-50%. גברים ישראלים ממוצע אירופאי, בוודאי אינם מהווים 75% מהאוכלוסייה, כפי שיכול היה להשתקף מתפלגות מקבלי הפרס לאורך השנים. על הנייר, התהליך הקיים תקין, ובכל זאת, עובדתית, התהליך הקיים מפלה. מכירים את החידה השואלת מה נולד קודם, הביצה או התרנגולת? במקרה שלנו, התשובה ברורה. קודם בנינו מערכות, המתעדפות גברים ישראלים ממוצע אירופאי. ואז, כחלק מהתיעדוף, אנחנו מוקירים אותם, על הצטיינותם. החינוך, התקציבים, גיבורי התרבות, מקבלי הפרסים, גורמים לכך שלהם הרבה יותר קל להתקדם ולבלוט. גם כשהן ממש טובות, רק לעתים רחוקות הן בולטות. רק לעתים רחוקות הציבור רואה אותן, אם הן לא קיבלו פרס. בתהליך התיעדוף הזה, ההפסד הוא רבות ורבים שתרומתם לחברה, עשויה להיות אדירה. מה אם היינו משנים קצת את המשימה? אם היינו מבקשים מהציבור להמליץ, ולצוותי השיפוט לבחור את הראויים והראויות ביותר, אבל תוך הקפדה על גיוון? עדיין היה צריך לבחור בכל שנה כ-14 מתוך 8 מיליון. אבל בכל קטגוריה הבחירה הייתה 50-50. בכל קטגוריה, חשוב שהוא או היא ייתנו ביטוי לגיוון נוסף. דתי, חילונית, להט״ב, בעלי מוגבליות, מקבלי הפרס ישקפו את מגוון העדות הישראליות, היהודיות והערביות. עצם משימת ההמלצה הציבורית על קהלים מודרים תחזק את תחושת השייכות. תגרום לציבור לחפש אנשים פחות סטריאוטיפיים. עצם הזכייה, זה לצד זו, תיצור סרגל השוואה ברור שיבליט את הערך שהיא מביאה. לשר החינוך, בן ציון דינור, שיזם את פרס ישראל, היה חשוב להדגיש את הקשר בין עצמאות מדינית לעצמאות רוחנית. בכדי שקשר כזה יתקיים, הפרס חייב לבטא שוויון, גיוון, הכלה ושייכות. בלי המרכיבים הללו, אין כאן דמוקרטיה ואין כאן עצמאות. אם זה לא יקרה, ההמלצה שלנו היא לשנות את השם. כך שישקף את המהות, פרס גברי ישראל. וזיכרו, מדינות שנכשלות ביחסן לנשים, כושלות.

קראתם את המכתב של כבוד השופט אורי שהם, הנציב היוצא לתלונות הציבור על שופטים, ליריב לוין? בגדול הוא אומר את מה שאמרו נדב ארגמן, כוכבי, מנדלבליט ועוד! ההפיכה המשטרית ממשיכה במלוא המרץ. מוזמנים ומוזמנות לשמוע את עו״ד דינה זילבר, לשעבר המשנה ליועמ״ש, מסבירה על הועדה, על חשיבותה ועל המדיניות של לוין לייבש את המערכת ולהחליש אותה. טקסט הפרק המלא: כל שופט שהוא עצמאי מדי, או ליברלי מדי, או כזה שהפסיקה שלו בעבירות שחיתות ציבורית של אישי ציבור לא באה טוב לשלטון, עלול למצוא את עצמו נרדף וניצוד. נציבות תלונות הציבור על שופטים היא גוף שהוקם ב-2002, ותפקידו הוא לברר תלונות על שופטים במסגרת מילוי תפקידם. רצו להבטיח בקרה עניינית, רצינית ונוספת, גם על התנהלות שופטים, לכן קבעו בחוק שמי שיעמוד בראשה נדרש לכשירות של שופט בית משפט עליון. יוזמי ההפיכה המשטרית מעוניינים לשנות את דרך המינוי של הנציב. במקום הוועדה למינוי שופטים- הכנסת, במקום כשירות של שופט בית משפט עליון- ״אדם בעל שיעור קומה ציבורי.״ זו הגדרה מאוד אלסטית, עמומה, שמאפשרת לדרג הפוליטי למנות כל דחליל צייתן לתפקיד. שינוי כזה, אם יתממש חלילה, יאפשר לדרג פוליטי לסגור חשבונות עם מערכת המשפט. כל שופט שהוא עצמאי מדי, או ליברלי מדי, או כזה שהפסיקה שלו בעבירות שחיתות ציבורית של אישי ציבור לא באה טוב לשלטון, עלול למצוא את עצמו נרדף וניצוד. נשוא לתלונות מוזמנות ולהכרעות נגדו של נציב מטעם, שהוא כלי משחק פוליטי. כל המערכת תוכתם ותזדהם באופן הרסני. למה צריך בכלל לשנות את דרך הבחירה של הנציב? תכל׳ס? לא באמת צריך. אבל אדריכלי ההפיכה המשטרית זיהו כאן הזדמנות להמשיך בתוכנית שלהם, והיא להחליש את מערכת המשפט ולהכתים אותה. זה חלק מתוכנית העל שלהם. שבירה של כל המנגנונים שמונעים מהרשות המבצעת לרכז בידיה כוח בלתי מוגבל. מה שהם באמת רוצים זה שלטון כל יכול, השלטון שלהם. שלא יהיה מוטל עליו שום רסן, שהנמנים עליו יוכלו לעשות כל דבר מעל לחוק, מחוץ לחוק. הם מעוניינים במשטר של פריבילגיות ששמורות רק להם ולמקורבים הפוליטיים או הסקטוריאליים שלהם. לכן הם סימנו את המערכות החופשיות והעצמאיות, את מערכת המשפט, התקשורת, האקדמיה, החברה האזרחית, המחאה, כאויב שיש לשבור ולפרק. איך עושים את זה? בהרבה דרכים. חלק מהן הן דה לגיטימציה בלתי פוסקת כדי לתקוע לנו בראש שאלו מערכות בעייתיות, מושחתות, מקולקלות, שמחייבות רפורמה. וכך מכשירים את דעת הקהל לקידום שינויים הרסניים שמערערים ומחלישים עוד יותר את המבנה הדמוקרטי שלנו, השברירי בלאו הכי. ועוד דבר, איך הם משחקים מלוכלך. אדם ראוי שעומד בשיעור הקומה ובכשירות של שופט בית משפט עליון, גם כזה שלא שימש בתפקיד שופט בימ"ש עליון, אפשר למנות גם על פי החוק הקיים, בלי לשנות אותו. אבל כנראה שהם יודעים שהמועמד שלהם רחוק מכל קנה מידה סביר ולא יחליק בגרון של שום ועדה הגונה. לכן, מאחר והם יודעים שהם יפסידו בהצבעה, הם פשוט הופכים את השולחן, שוברים את הכלים, מעקמים את הידיים לשחקנים האחרים בוועדה ולא מאפשרים למשחק להתקיים. או שיבחרו האנשים שלהם, או שההצבעות בכלל לא תתקיימנה. לכן פונים לשינוי החוק. ואלה האנשים שמנהלים אותנו. עד מתי? אם לא נתנגד, אם לא נמחה, אם לא נאבק נגד ההרס שהם מביאים לכל זירה שהם נוגעים בה, ככה תראה גם דמוקרטיית הפל-קל בישראל. תפאורה חלולה שמאחוריה כלום.