שיחות עם איילת קלטר על התנהגויות אכילה, משקל ותפיסת גוף

שינה. רבים מאתנו עסוקים בלספור את שעות השינה שלהם, לרחם על עצמם שישנו מעט. אנחנו עסוקים בשינה כמעט כפי שאנחנו עסוקים באכילה ובמיוחד כאשר זה נוגע לילדים שלנו. אנחנו מחפשים את כל הדרכים שהילד יישן היטב. שילך לישון כשמתאים לנו ולא יקיץ בבוקר בשעות בלתי סבירות. אנחנו סופרים לילדים את שעות השינה שלהם ומתבכיינים ומקנאים בהורים שזכו בילדים ישנוניים, אבל לא יותר מידי כי גם אז אנחנו מוטרדים. אז בדיוק כמו באוכל ובאכילה השינה טורדת את מנוחתנו. ולא בכדי אני כורכת את השינה והתנהגויות האכילה כי יש ביניהם יחסי גומלין מרתקים ועל אלו ועל עוד נושאים מרתקים אחרים נשוחח הפעם עם דר עמליה מסיקה שהיא מנהלת את הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי בנדודי שינה, במכון השינה בבית החולים איכילוב. מרצה וחוקרת את עולמות השינה והתזונה באוניברסיטה העברית

תזונה רציונלית הוא מונח המדגים תזונה המותאמת לצרכים הקלוריים של האוכלוסייה, לבריאות שלה, ״למזונות המגן״ (כמו למשל ב 1920 עודדו צריכת חלב היות וגילו שחלב מועשר בוויטמין D מונע את מחלת הרככת בילדים שהייתה מאד נפוצה באותם ימים) , לאקלים הארץ, לתקציב המשפחתי, לתנאים הגאוגרפיים וכו... וכפי שתזונה מבוססת מדע חדרה לפוליטיקה כך היא גם חדרה למטבח הביתי. כדי להבין את הסוגיה המורכבת הזו הזמנתי את ד"ר דפנה הירש . דפנה היא חוקרת תרבות. המשלבת גישות מתחומי הסוציולוגיה, האנתרופולוגיה וההיסטוריה. היא מתעניינת בקשר שבין תהליכים פוליטיים, חברתיים וכלכליים "רחבים" לפרקטיקות יומיומיות.

בימים אלה כאשר רבים מאיתנו עברו ועדין עוברים חוויות קשות ומאיימות פיזית או רגשית מלווים במצבים של חוסר אונים אנחנו חשים תחושות קשות של אובדן שליטה ופגיעות. יש אומרים שעבור אנשים רבים אירועי השנה האחרונה ולא רק הן חוויות טראומטיות קשות. מחקרים מצביעים על כך שאנשים רבים המתקשים להתמודד עם אירועי הטראומה משתמשים בפתרונות שעיקרם הופכים פוגעניים. אחד מהם הוא – הפרעות אכילה. במובנים רבים יש חיבור חזק בין טראומה והפרעות אכילה ולשם כך הזמנתי לשיחתנו היום את ד"ר אפרת כהן נוימן. עובדת סוציאלית ומטפלת בהפרעות אכילה וטראומה. מרצה ומדריכה.

ארוחות מלכות בספרות עם אביבית משמרי, סופרת, מו"לית ועורכת ישראלית לפני שנים רבות חי בטורקיה איש חכם ושמו ג'וחא נאסר א דין. כך פותח הספור הקרוי הבגד הרעב. סיפור עַם המספר על ג'וחא שהגיע בבגדיו הבלויים לארוחה חגיגית אחרי שעזר לאנשים בדרכו לסעודה חגיגית רבת-משתתפים והכניסה למשתה נאסרה עליו בגלל בגדיו. הלך ג'וחא לביתו, התקלח ולבש בגדי פאר ושב לאירוע. הפעם הוא הורשה להיכנס ולהתיישב  ליד השולחן, אבל כשהוגש לו האוכל, במקום להכניסו לפיו הוא החל "מאכיל" את בגדיו. לסועדים שתהו למעשיו, השיב: כשהייתי כאן עם בגדיי הבלויים לא נתתם לי לאכול ואלו עכשיו אתם מרעיפים עלי מכל טוב מכאן הבנתי שאת הבגד שלי אתם מכבדים ולא אותי. וזה רק קצה קצהו של הסיפור על האוכל ועל האוכל אותו, המספרים על סטטוס חברתי, שייכות, תרבות, רגשות, זהות, סמלים, הנאה וקיום. סיפור זה הוא פתיח לנושא בו נעסוק הפעם והוא ארוחות מלכות בספרות. והאורחת היא אביבית משמרי. סופרת, מו"לית ועורכת ישראלית. בעלת פטל (הוצאה לאור). זוכת פרס רמת גן לספרות לשנת 2014 ופרס היצירה לסופרים עבריים לשנת תשע"ט. ויחד נציץ לסירים המתבשלים על הכיריים, נריח את המטעמים ונשתכר גם מבלי להכניס ביס אחד לפה.

מיכל הייתה בת 14 כאשר הגיעה אלי לטיפול. ועד היום אני זוכרת את הטלפון ההיסטרי שלה כאשר יצאה עם אמא שלה מהמרפאה. את המילים הקשות של רופא הילדים שאמר לה שאם תמשיך להיות שמנה היא תהיה חולה ותמות צעירה ושבטח אף גבר לא ירצה להתחתן אתה. מיכל פיתחה הפרעת אכילה קשה ואושפזה. הסיפור אמיתי. הפרטים כמובן לא. אחד הרגעים הקשים להורים לילדים עם השמנה זה הביקור אצל רופא הילדים. הפחד מהביקורת שלו, תחושות האשם שמא הם הורים לא טובים, משקלו של הילד שהוא לכאורה עדות כואבת להורות שלהם, תחושת חוסר האונים, לכל אלה יש תפקיד משמעותי בכניסה לחדר הרופא. המבט שלו, המשקל של הילד והפחד הכמעט מצמית שהילד שלהם חולה והוא לא בסדר. כל אלה הופכים את הביקור לחוויה קשה עבורם ועבור הילדים שלהם. מה תפקידו של רופא הילדים בקהילה? איך היה נכון שינהג בילד וגם בהוריו? איך עליו לדבר מולם כדי לשמור על תחושת הביטחון שלהם ובעיקר על ערכם ותחושתם? על כל אלה נדבר במפגש זה ולשם כך הזמנתי את דר שרונה דובדבן ששון. לשרונה יש חמישה ילדים , היא רופאת ילדים וקשב, כותבת תוכן ומרצה בתחומי קידום בריאות. עוסקת במיניות בריאה, דימוי גוף חיובי, מיינדפולנס ועוד.

אכילת יתר, הרעבה, התקפי זלילה, הימנעות מאוכל, פחד מאוכל או שמא אובססיה עליו. כל אלו הן התנהגויות אכילה מוכרות המשתנות מאדם לאדם. על רקע המציאות שהשתלטה עלינו בשנה האחרונה בה במובנים רבים הפכנו למדינה בטראומה נראה לי מסקרן וחשוב להבין את החיבור בין טראומה והתנהגויות אכילה, את חרדת הרעב שהמלחמה מעוררת ואת הרעב שפוגש את הפליטים ולבדוק האם אפשר לקרא לרעב טראומה? איך רעב משפיע על התנהגויות האכילה שלנו? והאם הוא גורם לטראומה או דווקא תוצאה שלה? על שאלות אלו ואחרות ננסה לענות במפגש זה שיעסוק בטראומה הרעבה והתנהגויות אכילה ואורחת שלנו תהיה ד"ר מיכל חסון רוזנשטיין, פסיכולוגית קלינית מומחית מדריכה, פסיכולוגית אחראית מחלקת נשים במרכז לבריאות הנפש מעלה הכרמל, יו"ר עמותה הישראלית למניעה, טיפול ומחקר בהפרעות אכילה. מחברת מאמרים, וגם ספר שנמצא בימים אלו בהדפסה ועוסק בצורך בהתאמת טיפול אישי להפרעות אכילה. בין היתר מקדמת טיפול בגישות הגל השלישי בפסיכותרפיה וטיפול ממוקד טראומה EMDR.

קולנוע קולינרי כמו מים לשוקולד, ,המטבח של מרטה, גולי וג'וליה, רטטוי, צ'ארלי בממלכת השוקולד, דיינר רש, ליל סדה והרשימה ארוכה ארוכה. כל כך הרבה סרטים מדברים אוכל, משתמשים בו, אוכלים אותו ואיך לא? תאוות האכילה היא מן התאוות המשמעותיות בחיי האדם. היא יכולה לשעבד ולהנמיך אותו, לרומם, ,ללמד ולהוות מנוף מוסרי. לא פלא הוא שהדיבר הראשון של אלוהים אל האדם עסק באוכל (בראשית א',כט') והציווי הראשון דיבר על מה לאכול ומה לא. (לא לאכול מעץ הדעת) סיפור שראשיתו בפיתוי והמשכו בעונש. במובנים רבים כל אכילה היא אכילה רגשית. בתהילים נאמר כי "יין ישמח לבב אנוש ולחם לבב אנוש יסעד". ללחם אין כאן תפקיד תזונתי, אלא נפשי, הוא לא ממלא את הכרס אלא פועל על הלב. הלחם סועד - מעניק גם סעד ומרפה ריפוי. אז איך אפשר להבין את התנהגויות האכילה שלנו מבלי לתת את הדעת לתפקיד המפעים של האוכל בחיינו. זה המכניס טעם וריח, עצב ושמחה. זה הממלא את חיינו בהתרגשות ובצפייה. ולכן אין זה מפתיע שסרטים רבים נותנים במה ומתרגמים את האוכל ואת האכילה לשפה קולנועית. יש משהו באוכל המצטלם, שמעורר את בלוטות הטעם, הרגש, העונג והסיפוק. אוכל מופיע בקולנוע בהקשרים מיניים, תרבותיים, טקסיים, משפחתיים, וגם בהקשרים של מעמדות ומאבקים בין המינים. אוכל מדבר ומתקשר רגעים, חוויות, זיכרונות שאנחנו במילים השגורות מתקשים לבטא. הוא מייצג אמונות, הרגלים, שפה תקשורתית. די לראות את התכונה המלווה אותנו בערבי חג השוקקים תבשילים "קדושים" ולהבין שאוכל מספר על היסטוריה, יחסים אמונה על דת ומנהגים. הוא מרגש אותנו, מסעיר, מפחיד, מבלבל. הוא אסור ומותר, בריא ולא בריא. הוא עולם של צרכים גלויים וסמויים. וכל אלה באים לידי ביטוי בקולנוע המשתמש באוכל ביצירתיות מלאת תשוקה. בה במידה, שהוא מבטא באמצעותו סלידה וגועל הוא מבטא גם חיים ומוות. ועל כל אלה נדבר היום במפגש צבעוני, תוסס, ומסעיר על קולנוע ואוכל. עם אסנת פיינזילבר ברדה מרצה לקולנוע מלאת תשוקה ותאווה לאוכל. קישור לאתר שלה- https://www.cinemaosnat.com/

זריקות להורדת משקל בין חלום למציאות עם פרופ' אבי קרסיק במובנים רבים אנחנו חברה בהפרעת אכילה שעסוקה בצורך כפייתי לרדת במשקל, לפחד ממנו ולריב אתו בכל דרך אפשרית. וכמו לא בכדי כבשה חברת נובונורדיקס בסערה את השוק הזה הכמהה לפתרונות, כאשר פתחה את גל הזריקות החדש שראשיתו בסקסנדה המשכו באוזמפיק והכוכב התורן החדש ווגובי. יש הטוענים שהחברה הדנית עקפה בשוויה את חברת טסלה של אילון מאסק. תאוות הרזון שהשתלטה עלינו זה מכבר אל מול הכישלון האינסופי לרדת במשקל ולשומרו הפכה את הזריקות לכוכב עולה בעולם הטיפול בהשמנה ועם כניסת זריקת הווגובי נדמה שהטיפול התרופתי בהשמנה עלה מדרגה וכמעט כל מי שיש מעות בכיסו יכול ליהנות ממה שאפשר לכנות בשם הקוסם התורן. במובנים  רבים התפתח בעולם תחום טיפולי חדש שיש בו קצת מהכל תעתוע, חוסר ידיעה, בלבול, תקווה, פחד ומציאות. וכדי להבין ולעשות סדר הזמנתי את פרופ' אבי קרסיק שהוא אנדוקרינולוג מומחה לסוכרת ולהשמנה, כדי שיעזור ויהיה עבורנו מורה נבוכים. פרופ' אבי קרסיק היה נשיא האגודה הישראלית לאנדוקרינולוגיה. מנהל מרפאת ההשמנה ב DMC . היה מנהל המכון לאנדוקרינולוגיה בשיבא במשך 27 שנים. היה פרוף מן המניין אמריטוס באונ. תל אביב וכיום נמצא בבית הספר המוקם ברייכמן. ועם כל הרזומה המפואר הזה נצלול ....ואני כבר אומרת לך מראש שיש לי מלא שאלות שמעסיקות אותי ומניחה שגם את המאזינים שלנו.

בתרווד כשפיה- נשים תזונה ומדע בהיסטוריה של ישראל עם אראלה טהר לב בן שחר ----- הידעתם שהדיאטות הראשונות בישראל החלו כבר בתקופת הצנע? שכבר אז החל משטור הגוף של האשה ושהדיאטות של אז מספרות סיפור מרתק על קום המדינה ועל התהליכים החברתיים שעברה האוכלוסייה בארץ? שבשנה שהתרחשה מלחמת ששת הימים  נוסדה בארץ חברת שומרי משקל קמו לצד המאבק על שחרור גופה של האשה על ידי מרשה פרידמן? ושטומי לפיד אמר כבר אז שלהיות בדיאטה זה כמו לאכול בוטנים. אי אפשר להפסיק. כמה נכון. אז בעצם למה אנחנו מתמכרים כשאנחנו עושים דיאטה? על כל אלה ועוד במפגש מרתק עם ד"ר אריאלה טהר לב בן שחר מרצה, חוקרת וכותבת. מלמדת בתכנית המחשבה הביולוגית באוניברסיטה הפתוחה, והמחברת של :בתרווד כשפיה: נשים, תזונה ומדע בהיסטוריה של ישראל". מתעניינת בהיסטוריה של תזונה בתקופת היישוב וקום המדינה, ומתחקה אחר ההיסטוריה של ישראל כפי שהיא חבויה בספרי בישול, מדריכי דיאטה ומתכונים של מומחיות לכלכלת בית ותזונה משנות ה-30 עד ה-50 תובנות על חיי נשים בארץ, על חוויות של הגירה ועלייה, על יחסי כוחות בין מגדרים, על מדע וחיי יומיום, ועל אוכל וחברה. משכתבת את ההיסטוריה של ארץ ישראל דרך התפריט, הלשון והעיכול, סביב כבד הקישואים והחצילים, הסלט הישראלי, אבקות החלבון, הסוכרזית וימי המלפפונים והיוגורט. לקנייה של הספר https://afikbooks.com/shop/%D7%91%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%95%D7%93-%D7%9B%D7%A9%D7%A4%D7%99%D7%94-%D7%90%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%94-%D7%98%D7%94%D7%A8%D7%9C%D7%91-2024-%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%A7-%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%99/

השמנת ילדים היא אחת הסוגיות הכי שכיחות, שמעסיקות את אנשי מקצועות הבריאות והטיפול. זו תופעה הכורכת בתוכה עיסוק בדימוי גוף, אפליה על רקע משקל, התעללות רגשית ותחלואה נלווית. אבל בעיקר זהו מצב שאין עבורו פרוטוקול טיפולי סדור, שיכול לעזור לילדים ו/או להוריהם להתמודד באופן מיטיב איתו. זאת לא תהיה שיחה שגורה על גורמי סיכון, הפחדה ואשם אלא דווקא שיחה שתנגיש זוויות הסתכלות אחרות ומטיביות יותר. כך אני מקווה.   לצורך שיח מעמיק אארח את פרופ' זוהר לנדאו. מומחית ברפואת ילדים, באנדוקרינולוגיה וסוכרת בילדים ומתבגרים. פרופ' לנדאו עוסקת בתחומים שונים בתחום אנדוקרינולוגיה ילדים כמו: קומה נמוכה, התבגרות מינית מוקדמת, השמנה, בעיות בבלוטת התריס, סוכרת מסוג 1 וסוכרת מסוג 2. במקביל לעבודה הקלינית עוסקת גם במחקר בתחומים הללו. פרופ' לנדאו התמחתה באנדוקרינולוגיה ילדים במרכז "שניידר" לרפואת ילדים. הייתה מנהלת השירות לאנדוקרינולוגיה ילדים וסוכרת במרכז הרפואי "וולפסון" וניהלה את מחלקת ילדים במרכז הרפואי 'ברזילי' במשך כשלוש שנים. כיום, פרופ' לנדאו הינה אחראית תחום אנדוקרינולוגיה, סוכרת והשמנה בילדים ומתבגרים בקופת חולים 'מאוחדת' ולאחרונה הקימה מרפאה העוסקת בהשמנה בילדים באשדוד.  

אי ־ צדק במקום כלשהו הוא איום על הצדק בכל מקום" (מרטין לותר קינג)   נדמה שכוחה של התקשורת כבר מזמן חצה כל רף הגיוני ובטח מאז ה 7.10.24 כאשר היא השתלטה על כל פיסת שפיות אפשרית ולקחה על עצמה להוביל ולהכתיב תפיסות עולם. עיצוב הדעת מקנה הרבה כוח אבל אחת הבעיות עם התקשורת בארץ שהיא במובנים רבים הפכה שופר לקונספציות שבעיקרן קונפורמיות במקום לאתגר אותן, להבין אותן וגם לבקר אותן. פועל יוצא הוא שזה פעמים רבות לא בהכרח מקדם את הערכים שהיינו רוצים שיהיו מנת חלקם של אזרחי המדינה. לשם כך הזמנתי היום את אורלי וילנאי אשת תקשורת בעלת שם ובעלת אומץ עיתונאי.   לפגוש ולאמת את הציבור בסוגיות שונות. למותר לציין שההכרות שלנו ארוכת שנים עוד מהימים בהם התראיינתי בתכנית שלה ושל גיא. עוד מהימים בהם אנשי תקשורת היו בעלי דעה חופשית, פתוחים וסקרנים לבחון בנפש חפצה אמיתות עולם.   אורלי היא עיתונאית ופעילה חברתית. 25 שנות עבודה חברתית בטלוויזיה ובשלוש השנים האחרונות ייסדה ומנהלת שותפה של מרכז חירות- מרחב חינוכי בלב חווה להצלת בע״ח שמטרתו מניעת אלימות וחיבור בין טבע וטכנולוגיה. ׳בית ספר לחמלה׳ . כותבת מדור כבר 15 שנה בעיתון הארץ, משדרת תוכנית נוסטלגית זוגית בגל״צ ומלמדת באונ׳ העברית בתואר שני בחוג לעבודה סוציאלית ׳תקשורת לזכויות אדם'.  אמא ל- 2 נשואה לגיא, טבעונית כבר 12 שנים. ומגדלת 2 כלבות , 4 חתולים, ו- 16 ארנבים.

לפני כשנתיים לערך קיבלתי טלפון מרגש מבחורה שסיימה טיפול לפני כעשור. שנים לא שוחחנו ועצם הטלפון ממנה היה משמעותי עבורי מאד. ואז ההפתעה וההתרגשות הלכו והתעצמו. היא בקשה לבוא וללמוד את תכנית הלימודים אותה אני מנהלת, שפת האכילה –טפול בהתנהגויות אכילה ותפיסת גוף. בהמשך אותה שיחה היא ספרה שסיימה לימודי עבודה סוציאלית והיא מרגישה שהיא רוצה גם לסגור מעגל ברמה האישית אבל גם להעניק למטופלים שלה את אותה חוויה ששנתה את חייה ברמה המקצועית. ועכשיו עם סיום תכנית הלימודים שלנו ועם זה שהפכנו בעצם קולגות ולא מטפל מטופל וגם לא מורה תלמיד חשבנו שתינו שיהיה מרתק לשתף אתכם במסע האישי המיוחד הזה. אז לבחורה המיוחדת הזו קוראים מאי והיא תהיה אורחת הפודקאסט שלנו. פודקאסט שישלב בין האישי והמקצועי בטיפול בהתנהגויות אכילה ותפיסת גוף או בקצרה בשפת האכילה.  

הנושא- ההשמנה והפוליטיקה של הפחד אורח – פרופ' אוריאל אבולוף פרופסור חבר למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ופרופסור אורח באוניברסיטת קורנל. הוא חוקר את הפוליטיקה של פחד, אושר ותקווה. בין ספריו, על פי תהום: אומה, אימה ומוסר בשיח הציוני, שזכה בפרס בהט לספר העיון הטוב ביותר. אחד הנושאים שמרתק את אוריאל זה הייחוד  שלנו כבני אנוש, והאופן בו ייחוד זה בא לידי ביטוי בחיים הפרטיים והפוליטיים שלנו. ומה שאותי הכי מעניין זה איך כל זה בא לידי ביטוי בתעשיית ההשמנה והדיאטות בארץ. ביחד נבחן את השאלות וניגע בעוד הרבה סוגיות נושקות ומרתקות איך הפך הפחד למוצר הצריכה המבוקש ביותר? איך משתמשים בו כדי לנהל אותנו בני האדם ולשלוט בנו כהמון וכבודדים בתוכו? מה היא הפוליטיקה של הפחד? מי יכול לעשות שימוש בפוליטיקה של ההפחדה? מי באמת נהנה ממנה? מה בין הפוליטיקה של הפחד ותהליכי המדיקליזציה בכלל ובנושא ההשמנה בפרט? על הקשר בין הפוליטיקה של הפחד, גזליטנייג והשמנה במובנים רבים הפחדה היא אמצעי שליטה המוני. איך זה מתבצע?

ימים בהם אין יום ואין לילה בימים בהם המציאות כבר מזמן שברה את הכלים האוכל תופס תפקיד חשוב. קיומי ורגשי. בהרצאה ובשיחה אחריה ננסה להבין את תפקיד האכילה ולהקנות לכם כלים להקלת החוויה שנוצרת סביבה. ההרצאה ניתנה במסגרת הפעילות המרגשת והמשמעותית של מרכז שילוב-בית ספר לפסיכותרפיה גופנית נפשית מבוססת מיינדפולנס לקהילת המטפלים.

מי מאיתנו לא מכיר את הררי הביקורת שאנחנו אוהבים להטיח בעצמנו אם אכלנו הרבה גלידה יחסית למה שציפינו שנאכל? אם ירדנו במשקל ואח"כ העלנו אותו חזרה? אנחנו טובים בלכעוס על עצמנו, להטיח עלבונות, להאשים ולהפחיד אותנו. לפעמים נדמה שאנחנו אפילו מפחדים לא לבקר את עצמנו. כי אם לא נכעס על עצמנו מספיק אולי יקרה לנו מה שאנחנו הכי מפחדים שיקרה למשל שנהיה שמנים. וראה איזה פלא. אנחנו לא מפסיקים לכעוס על עצמנו, לבקר ולהפליל אותנו ובכל זאת אנחנו ממשיכים לאכול הרבה גלידה, ליפול להתקפי זלילה ואפילו להשמין. מה יש בצורך האוטומטי הזה לבקר את עצמנו ולמה אנחנו כל כך מתקשים לחמול על עצמנו? אז מה זאת חמלה, מה משמעותה ומה כוחה בהתמודדות עם ההשמנה, והיחסים המעורערים שלנו עם הגוף והאכילה לשם כך הזמנתי הפעם את ד"ר אלינוער פרדס פסיכולוגית קלינית מומחית. מרצה ומדריכה במגמה לפסיכולוגיה קלינית באונ. רייכמן בהרצליה. מנחה סדנאות מ.ג.ן (מודעות-גוף-נפש) למטפלים ומלמדת קורסים על טראומה וחוסן ועל חמלה וחמלה עצמית במרחב הטיפולי.

האם אפשר לזרוק את המשקל לפח? או האם מדד ה – BMI  מודד בריאות? אחד המטופלים שלי, אדם רזה במדדי BMI וספורטאי רציני שגם בגילו המופלג 85 שוחה בבריכה 6 פעמים בשבוע.  קילומטר כל פעם. זה לא הפריע לגוף שלו לייצר רקמת שומן פנימית עבה שאיש לא ראה. לפני כשנתיים נאלץ לעבור ניתוח במערכת העיכול וכשהגיע לניתוח, ניתוח שלפי הנחת המנתח היה צריך להימשך גג שעה וחצי התברר שהדברים אינם כה פשוטים והניתוח התארך ונמשך יותר מארבע שעות. והסיבה ייתה לתדהמת הרופא - עובי רקמת השומן, שחסמה את הכניסה למקום המודלק. "מגפת ההשמנה" כפי שהיא מוגדרת היום (אני אישית לא מסכימה עם המונח כי כלל לא ברור אם זו יצירה כלכלית פוליטית או מציאות וודאית) שולטת על השיח הבריאותי בעולם כבר שנים רבות. לצידה משחק משקל הגוף תפקיד של שחקו ראשי. אנחנו נשקלים כמעט באופן אובססיבי כדי לרדת במשקל ולהיות בריאים. זה שנים מציפים מחקרים את התהיה על יעילות השימוש במדד המשקל כמודד בריאות ועל אחת וכמה על מדד ה BMI (משקל חלקי גובה בריבוע). כל זה לא מנע ממערכת הבריאות לאמץ אותו אל חיקה, להכניס אותו כמדד חובה סכל קופות החולים וללמד את הילדים הרכים בשנים, שחובה להישקל כבר בכיתה א' בבית הספר. כדי לדון בכל המורכבות הזו הזמנתי את יאיר להב, מי שערך את המחקר וכיום דוקטורנט בפקולטה לרפואה באוני ת"א. יאיר להב מייסדו ומנהלו המקצועי של מרכז להב - מרכז לתזונה ופעילות גופנית. בעל תואר בתזונה קלינית האוניברסיטה העברית, תואר M.Sc בפיזיולוגיה מטעם הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב ותואר בחינוך גופני B. ממכללת וינגייט. מזה 7 שנים יאיר מלמד אנרגטיקה, ותזונה ומאמץ בפקולטה ברחובות. ובמשך 14 שנה שימש כראש תחום הכשרת מדריכי כושר במכון וינגייט.

והפעם אני רוצה להתחיל בסיפור. על אישה מאחד הקיבוצים בצפון הארץ. נשואה פלוס 2 ילדים קטנים, שהייתה שמנה. ירדה 65 ק"ג במשקל בעקבות התערבות כירורגית, עשתה ניתוח פלסטי להורדת עודפי העור ובחוויה שלה נולדה מחדש. פתאום העולם נראה לה אחרת. כוחותיה והבטחון שלה בעצמה לבשו פנים חדשות. מאסה בבן זוגה שהיה שם לצדה בכל השנים השמנות וסיימה את המסע בגירושין. אין בספור הזה טובים או רעים אלא רק מציאות המדגימה את כוחו של משקל הגוף ביחסים. באיך הוא מבנה אותם, מתוך מה אנחנו בוחרים את בן הזוג שלנו, והאם יתכן שבגלל המשקל אנחנו מרגישים לא ראויים לאותו בן זוג בו חשקנו?   השמנופוביה (באנגלית: Sizeism) הפחד מהשמנה הפחד משמנים, הפחד מלהיות שמן השתלטה על המציאות החברתית ופלשה לכל מערכות היחסים של האדם עם עצמו ועם האחר. זה האופן בו הם מביאים עצמם בעולם. האופן בו הם מתנהלים בו והאופן בו העולם מגיב אליהם. לפיכך זה אך טבעי שהיא תפלוש גם הבייתה. למקום האינטימי שנקרא משפחה. יש לה כוח ביחסים בין הורים לילדים ובטח שביחסים בין בני הזוג. ובשיחה זו אני רוצה להתמקד בקשר בין בני הזוג. לשם כך הזמנתי לכאן את עפרה קולא. מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת על ידי האגודה הישראלית לטיפול זוגי ומשפחתי. והוסמכה על ידי האגודה הבינלאומית להצטיינות (ICEEFT) כמטפלת EFT  מוסמכת, בין הראשונות בארץ, וכמדריכת מטפלים ב EFT.

על שמנופוביה וטראומה נפשית בילדים ולא רק לפני שנים רבות הגיע אלי גלעד (כל הפרטים שונו ונשמר חסיון מלא ) שהייה חייל בצבא. הוא גרה בדרום הארץ להורים שהיו מלאי חרדה, שמא הבן שלהם יהיה שמן כמותם. מגיל צעיר הם ממש הכריחו אותו להצטרף לקבוצת ריצה תחרותית ועד גיל 18 הוא התאמן 4 פעמים בשבוע, כשבנוסף פעמיים בשבוע חדר כושר. החרדה שלהם השתלטה עליו והוא חווה הרבה צעקות, איומים, ובעיקר סוג של התעמרות. "איזה שמן אתה", "תראה איך אתה נראה", "אתה אוכל כמו בהמה". בתקופת בית הספר והספורט האינטנסיבי המשקל היה סביר אבל עם הגיוס לצבא והפסקת האימונים הקשוחים הוא השמין קרוב ל 30 ק"ג. מרגע זה חייו בבית הפכו גיהינום. ההערות, המילים הבוטות, ההשפלה והחוויה שלמרות גודלו הוא בלתי נראית. ועם החוויה הזו הוא הגיעה אלי לטיפול. זה רק אחד הסיפורים השמנופובים, שהגיעו אלי לקליניקה ועיקרם היה ארועים של אלימות מילולית מתמשכת שראשיתם לפעמים כבר בגיל רך בשנים. אירועים שהפכו עם השנים לסוג של טראומה שעיצבה את החיים הבוגרים של אותם אנשים. זה כוחה ההרסני של השמנופוביה אותה פוגשים אנשים בכל רבדי החיים. בבית, במערכת החינוך, בחנויות הבגדים בתקשורת ובמערכת הרפואה. באתר טיפולנט כתוב: טראומה בין אם היא פיסית ובין אם נפשית היא תגובה המתרחשת לאחר אירוע שנתפס כמאיים, פיזית או פסיכולוגית, על האדם או על אחרים משמעותיים לו, ואשר היה מלווה בחוויה של חוסר אונים. אז האם יתכן שקיים קשר בין השיח השמנופובי והתפתחותה של טראומה? לשם כך הזמני את ד"ר דני דרבי, שהרזומה שלו עשיר מאד ואני אלקט רק מקצת מהעשייה הענפה שלו. יש לו תואר ראשון במדעי החברה באוניברסיטת בר אילן, תואר שני בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת הרטפורד קונטיקט ותואר שלישי במיניות האדם במכון לחקר מיניות האדם, סן פרנסיסקו, קליפורניה. דני עבר גם הסמכה להכשרת מטפלים בטיפול בפוסט טראומה בעזרת עיבוד קוגניטיבי (CPT), המרכז הלאומי לפוסט טראומה (NCPTSD), בוסטון מסצ'וסטס והכשרה בטיפול בעזרת חשיפה ממושכת לתסמונת פוסט טראומטית במרכז לטיפול ומחקר בחרדה (CTSA) אוניברסיטת פנסילבניה, בניהול פרופ' עדנה פואה. הוא גם מייסד ומנהל קליני של מרכז קוגנטיקה – מרכז מוביל בטיפול קוגניטיבי התנהגותי. והוא גם מחבר הספר - אופקים חדשים- טיפול בתסמונת פוסט טראומטית cognitive processing therapy בעזרת עיבוד קוגניטיבי. פרוטוקול מורחב לטיפול בתסמונת פוסט טראומטית.

למה פעילות גופנית לא מרזה מרטינוס אוונס הגיע לרופא בגלל כאבים בגוף וזה אמר לו או שתרזה או שתמות. מרטינוס שUקל 136 ק"ג וזה לא הפריע לו מאז לרוץ כבר 8 מרתונים למרות הבטחות הרופא שאמר שהפתרון היחיד שלו להישאר בחיים זה לרדת 40 ק"ג. כיום אוונס הוא מאמן ריצה מוסמך ומוביל קהילה וירטואלית ענקית שמטרתה להפוך את הריצה לספורט שמתאים לכל מי שרוצה לרוץ - בלי התייחסות למשקלו, למהירותו, לכושרו הגופני או לצבע עורו. הפעילות הגופנית אמר יכולה להימשך רק כאשר היא נעשית בהנאה ולא כאשר היא נמדדת ומקבלת ציונים. אנחנו רוצים שכולם יוכלו לעשות פעילות גופנית לא משנה כמה הם שוקלים. אוונס כבר מזמן ויתר על המדדים המקובלים וכל המספרים הנלווים והוא רץ כדי לרוץ וכדי ליהנות. בעיני חזון אחרית הימים. מחקרים רבים בדקו את המוטיבציה של בני האדם לעשות פעילות גופנית והסתבר שהמאיץ העיקרי זו ירידת המשקל המובטחת. מרבית הפרסומות מעגנות הבטחות על ירידת משקל עם פעילות גופנית ומשתמשות בהבטחה זו כמנוע לגייס עוד ועוד אנשים. אז למה הפעילות הגופנית לא מרזה בעצם? לכאורה אנחנו שורפים יותר קלוריות, מתאמצים ואם השמנה הייתה תוצאה של מאזן קלורי כבר מזמן היינו צריכים להיות רזים. לשם כך הזמנתי את צחי כנען בקרוב ד"ר צחי כנען שאת עבודת המחקר שלו עשה בדיוק על השאלה הזו. צחי כנען דוקטורנט בפקולטה לרפואה בתל אביב. בעל תואר ראשון בהצטיינות בתזונה קלינית מהאוניברסיטה העברית בירושלים ומסטר (תואר שני) מהחוג לאפידמיולוגיה בפקולטה לרפואה בת"א. התובנות שרכש במשך עשרים שנותיו כדיאטן הובילו אותו ליצירת תכנית תזונה יעילה וישימה המשלבת טיפול קוגניטיבי-התנהגותי לשימור הישגי ההרזיה לאורך שנים. מוביל פיתוחים טכנולוגיים מתקדמים בתחום הפיסיולוגיה והמטבוליזם והקים את המעבדה המטבולית הראשונה בעולם המביאה את חזית המדע אל הטיפול האישי. נחשב מבכירי תזונאי הספורט בישראל ומתמחה בבניית תכניות אימון וכושר גופני בתחום המאמץ הגופני האירובי. במסגרת עבודתו משמש כיועץ לחברות מזון ומרצה מבוקש בכנסים לאנשי מקצוע, לספורטאים ולקהל הרחב. נשוי, אב לשלושה ילדים ומתחרה בתחרויות סיבולת: אולטרא-מרתון, טריאתלון ואיש ברזל.

רבים מאתנו לא ממש מאוהבים בגוף שלהם ועוסקים באינספור דרכים להשתנות ולתקן את עצמם כדי שזה יקרה. אבל למרבה הצער הרגע המיוחל בו נתאהב בנו מתקשה להגיע. נדמה לנו שאי אפשר לחוש טוב בגוף אם אנחנו עם עודף משקל. אנחנו מרבים לעסוק בטיפולי המרה כדי שנזכה בדמוי הגוף הנחשק אבל המקום השקט הזה אליו אנחנו משתוקקים מסרב להגיע. אחת הדרכים השכיחות לנסות ולשפר את דימוי הגוף, היא הפעילות הגופנית, שלא תמיד היא מסוגלת לספק את הררי הציפיות שלנו ממנה. אז מה הקשר בין פעילות גופנית ודימוי גוף? האם דימוי הגוף יכול להשתפר מבלי שנרד במשקל? מה בין נשים וגברים? ולמה כל כך קשה לנו להתמיד בפעילות הגופנית? על שאלות אלה ואחרות נשוחח במפגש עם ד"ר הילה שרון דוד. מרצה ויועצת טיפולית בפסיכולוגיית אימון גופני וספורט. מייסדת שיטת "גופרגש", המתמקדת בהעצמה אישית דרך שילוב בין פסיכולוגיה לפעילות גופנית. מלווה בני נוער, גברים ונשים באימוץ אורח חיים בריא וחיזוק דימוי גוף וערך עצמי חיובי. מרצה בארגונים ובמוסדות אקדמיים מובילים בישראל ביניהם אוניברסיטת רייכמן, הקריה האקדמית אונו והמכללה למנהל. נשואה לעידו ואמא לדילן בן השנתיים וחצי איתם היא משתדלת לחיות חיים של אהבה, איזון וספורט.