מי מאיתנו לא מכיר את הררי הביקורת שאנחנו אוהבים להטיח בעצמנו אם אכלנו הרבה גלידה יחסית למה שציפינו שנאכל? אם ירדנו במשקל ואח"כ העלנו אותו חזרה?

אנחנו טובים בלכעוס על עצמנו, להטיח עלבונות, להאשים ולהפחיד אותנו.

לפעמים נדמה שאנחנו אפילו מפחדים לא לבקר את עצמנו. כי אם לא נכעס על עצמנו מספיק אולי יקרה לנו מה שאנחנו הכי מפחדים שיקרה למשל שנהיה שמנים.

וראה איזה פלא. אנחנו לא מפסיקים לכעוס על עצמנו, לבקר ולהפליל אותנו ובכל זאת אנחנו ממשיכים לאכול הרבה גלידה, ליפול להתקפי זלילה ואפילו להשמין.

מה יש בצורך האוטומטי הזה לבקר את עצמנו ולמה אנחנו כל כך מתקשים לחמול על עצמנו?

אז מה זאת חמלה, מה משמעותה ומה כוחה בהתמודדות עם ההשמנה, והיחסים המעורערים שלנו עם הגוף והאכילה לשם כך הזמנתי הפעם

את ד"ר אלינוער פרדס פסיכולוגית קלינית מומחית.

מרצה ומדריכה במגמה לפסיכולוגיה קלינית באונ. רייכמן בהרצליה.

מנחה סדנאות מ.ג.ן (מודעות-גוף-נפש) למטפלים ומלמדת קורסים על טראומה וחוסן ועל חמלה וחמלה עצמית במרחב הטיפולי.