בהיררכיה הפוליטית, מתחת לנבחרי הציבור נמצאת שכבה של אנשי מקצוע המכונים "פקידים" - הגדרה משונה הכורכת יחד את מנכ"ל משרד הבריאות ואת היועץ לענייני אדמת לס במשרד לפיתוח הנגב. אלו מופקדים על ייעוץ מדיניות ועל הניהול בפועל של סדר היום הלאומי. לאחרונה אנחנו עדים לקרבות סוערים בין הדרג הפוליטי הנבחר לבין הדרג המקצועי הלא-נבחר, כשכל אחד טוען שטובת המדינה היא שעומדת לנגד עיניו - ולנגדן בלבד.

מערכת היחסים הזאת תמיד היתה סוערת, עוד מימי יוליוס קיסר ויחסיו עם הסנאט, אבל היא כמעט תמיד הניבה שיווי משקל שבסופו של דבר איזן את המערכת. בשנים האחרונות ואולי במיוחד בשנה האחרונה, יש תחושה שהמצב החמיר. אז קבלו את הסיבוב הבא בקרב ה"פוליטיקאים" נגד ה"פקידים": משילוּת.

בפינה הימנית - קרן טרנר ושאול מרידור עוזבים את משרד האוצר בטריקת דלת חזקה ובהצהרה בוטה ש"אינם יכולים עוד", הפקידות הבכירה במשרד המשפטים מזהירה מפגיעה קשה בשלטון החוק ובדמוקרטיה, ואפילו אנשי בריאות הציבור במשרד הבריאות מתריעים שהמאבק בקורונה נפגע בגלל שיקולים פוליטיים ואינטרסים זרים. 

ובפינה השמאלית - שרים טוענים לאג'נדות זרות של אנשי מקצוע שחותרים תחתיהם במשרד, ולהרים של נהלים ובירוקרטיות שמטרתם למנוע כל סיכוי לשינוי. לכן הם ממנים "פרויקטורים" שעוקפים את המערכת הפורמלית ומחויבים רק להם, כדי שיוכלו לממש את המנדט שהציבור נתן להם בבחירות - ולמשול. 

אבל, מאיפה הגיע הביטוי החדש הזה, משילוּת? ולמה דווקא עכשיו? האם התופעה של אנשי מקצוע שרוצים להשפיע או אפילו להכריע מדיניות החמירה עם השנים, עד כדי כך שהיא מכרסמת בעיקרון הדמוקרטי של הכרעת הרוב? או שמדובר בניסיון של פוליטיקאים פופוליסטיים לצבור הון פוליטי מהיר תוך כדי רמיסה של אנשי מקצוע אחראיים? 

רגע לפני הבחירות ננסה להתיר את פלונטר המשילוּת בעזרת שר האוצר לשעבר רוני בר און, ה"פקידה" הבכירה לשעבר טליה ששון, תומר אביטל מעמותת שקוף וד"ר אסף מלאך מהמכללה למדינאות.