ברוב ענפי הספורט אנחנו עדיין משתרכים מאחור, אך יש תחום אחד שבו ישראל משאירה אבק לכל המדינות המערביות: ילודה. בזמן שערי אירופה הולכות ומתרוקנות מילדים, רחובותיה של ישראל ממשיכים להתמלא בעגלות ובחיים חדשים. האם זוהי סיבה לאופטימיות ולגאווה, או דווקא לדאגה? האם כמאמר המשורר, ילדים הם אכן שמחה? וכיצד אפשר לשקלל בין הצרכים הרגשיים והחברתיים שלנו לבין נבואות הזעם על מחירי הילודה?