יותר מטיול להודו, מעל-האש ביום העצמאות או מפקק באיילון, השירות הצבאי הוא חלק בלתי נפרד מההוויה הישראלית. זה מתבטא בגאוות יחידה שנשארת שנים אחרי גזירת החוגר ובביטויי סלנג כמו "שבוז" ו"עפוץ", ששגורים גם על פיהם של מי שמעולם לא לבשו מדי זית. התרבות שלנו משופעת בקלאסיקות מוזיקליות שנולדו בלהקה הצבאית, ובאינספור דמויות חיילים על המסכים (מישהי אמרה "המפקדת"?). יותר מכל, נדמה שצה"ל הוא תחנת חובה בדרך לשייכות בחברה הישראלית. מעין מדורת שבט שמי שלא עברו בה, כאילו אינם לגמרי חלק ממנה.

אבל בשנים בהן פרות קדושות נשחטות על ימין ועל שמאל, נדמה שגם הקונצנזוס הזה כבר לא ממש ראוי לתואר "קונצנזוס". אחוזי הגיוס צונחים, ולמרות כל המאבקים - אוכלוסיות שלמות עדיין לא נושאות בנטל. עבור רבים צה"ל נדמה כמקפצה (ולעיתים אף כהפרעה) בדרך לקריירה הנחשקת, כשבמקביל עולה המודעות לנזקים הבריאותיים ולפוסט טראומה שרבים סוחבים איתם הרבה אחרי שהפז"ם כבר הפסיק לדפוק.

נראה כי החברה הישראלית וגם מוסדותיה מתחילים להבין ששירות צבאי לא בהכרח מתאים לכולם, ושאולי יש עוד דרכים טובות ומשמעותיות לתרום למדינה ולחברה. האם המודל של "צבא העם" שהיה נכון לרגע הקמת המדינה עדיין רלבנטי, או שאולי תם זמנו? האם מעבר לצבא התנדבותי זאת אופציה, או שְלָנֶצַח נחיה על חרבינו? האם צהל הוא עדיין כור ההיתוך האולטימטיבי, או שהיום כבר יש עוד דרכים להרגיש ישראלים?

ד"ר כרמית פדן, האלוף (מיל') אלעזר שטרן, מושיק וולף ואבישג אזולאי-משה התגייסו (סליחה) כדי לתת מענה לשאלות האלו, ולעוד רבות אחרות.