אמא יש רק אחת?

יש פרקים שמדברים אל הראש.
ויש כאלה שנכנסים לך ישר לגוף, לבטן, למקום ההוא שמנסה לא להרגיש חזק מדי.

הפרק התשיעי של “הדתיות האלה” הוא לא עוד פרק על אימהות.
הוא פרק על הלב הזה שרוצה להציל, על הילדה הזו שבתוכנו שעדיין צריכה שיראו אותה,
על האכזבה – לא רק מההורים שלנו, אלא מאיך שאנחנו בעצמנו הפכנו להורים.
זה פרק על המקום הזה שאין לו מילים, רק דמעות שקטות שנשפכות פתאום, בלי שביקשנו.

הדר ואורטל מדברות – אבל לא בקלות.
זה פרק שהן כמעט לא הצליחו להחזיק.
כי איך מדברים על הדבר שהכי קרוב?
אמא היא הקרקע. השמש, הנשימה הראשונה בעולם.

ומה קורה למי שגדל בלי?
או עם אמא שפשוט לא הצליחה להיות שם?
ומה קורה כשאנחנו, עכשיו, רוצות להיות הכי טובות – אבל נופלות בדיוק באותן מקומות?

זה לא פרק על אשמה.
זה פרק על אנושיות.
ועל כמה כולנו – גברים, נשים, ילדים, מבוגרים –
ממשיכים ללכת פה, כל החיים, עם הילד הזה בפנים שרק רוצה להגיד:
אמא, אל תלכי.

Support the show