ריה"ל מבחין בין תארים חיוביים כמו 'חכם', שאותם יש לזהות עם העצמות האלוהית, לתארים אחרים שאין לזהות. הרמב"ם רק שולל את התארים, ובכך משכלל את דעת אלוהים. אי-הבנת העצמות נותנת את התוקף לתפילה. התפילה עושה 'ייחוד תפארת ומלכות', מילות התפילה – המלכות, והמציאות החיצונית למתפלל – התפארת.